פרשת אחרי-קדושים: בין קידוש להבדלה יש לא רק סיבה ותוצאה, אלא מהות

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" – כך פותחת פרשת קדושים. "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב').

מה הפירוש להיות קדוש?

בתרבויות רבות מבטא המונח "קדושה" התנזרות, התנתקות והתבדלות מחיי החומר. כשאומרים לנו על אדם שהוא "קדוש", צפות בתודעתנו אסוציאציות של התנזרות וסגפנות. בתורת ישראל, המונח "קדושה" שונה לחלוטין. ניתן לעיין בפסוקי הפרשה ולראות את המצוות הכלולות בציווי "קדושים תהיו": מצוות מורא אב ואם, שמירת שבת, מתנות עניים, איסורי גנבה, שקר, הלנת שכר פועלים, לא לעשוק חבר, לא להכשיל אדם אחר בעצה לא נכונה, לא לעשות עוול במשפט, לא לדבר לשון הרע, לא לשנוא את החבר, ועוד כהנה וכהנה מצוות 'חברתיות', וכולן כלולות בהגדרה "קדושה".

כשאדם נזהר במצוות שבין אדם לחברו והוא מנהל חיי חברה ישרים, הגונים ומכובדים, המכוונים לפי ערכי הצדק והיושר של התורה – הוא נעשה קדוש.

הפרשה מסתיימת בפסוק: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי השם וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ', כ"ו). נשמע מפסוק זה שקדושה קשורה באופן מהותי להיבדלות.

הקשר בין קדושה להבדלה מופיע בתורה שוב ושוב. נראה לדוגמא את המשכן. המשכן מחולק לשני חלקים, הקודש וקודש הקודשים ובניהם יש הבדלה: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כ"ו, ל"ג). גם קידוש הכהנים מתואר באותו אופן: "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי השם לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם" (דברי הימים א' כ"ג, י"ג). אהרן נבדל מאחיו והתקדש.

"קדוש" פירושו מובדל, מיוחד ונעלה (נפש החיים ג', ה'; מצודות דוד חגי ב', י"ב; ועוד), וכפי שחתן אומר לכלתו תחת החופה: "הרי את מקודשת לי", כלומר, הרי את מובדלת מכל העולם ואת מיוחדת ומיועדת לי. אדם קדוש מייחד ומייעד את חייו למטרה הנמצאת מעבר לחיים עצמם. כאשר אדם חי את חייו לתכלית מסוימת, הוא מחשב את מהלכי חייו ובודק כל הזמן שהוא אינו סוטה מן הדרך.

נרחיב מעט בקשר שבין קדושה להבדלה.

הבדלה היא לא רק תוצאה של קדושה אלא היא מהות הקדושה. כוח הקדושה נוצר ונמשך מתוך ההבדלה.

היכן מופיע המושג קדושה בפעם הראשונה בתורה? בסיום ששת ימי הבריאה, אלוקים מבדיל את יום השביעי משאר הימים ומקדש אותו: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג').

למה שבת קדושה? שישה ימים אלוקים ברא ועסק, עד שהעולם הושלם, אבל ביום השביעי – הוא עצר. הוא הבדיל את היום הזה משאר הימים, ובכך הפך את היום הזה לקדוש.

איך אנחנו מכניסים את השבת ואיך אנחנו מוציאים אותה? בתחילת השבת אנו עושים קידוש - מקדשים את היום, ובסיום השבת אנו עושים הבדלה - מאשרים מחדש את ההבדלה בין ששת הימים ליום השביעי.

ההבדלה הזו מסבירה לנו את מהות הקדושה. נבאר.

מה קרה במהלך ששת ימי הבריאה? לפני שנברא היקום, לא היה כלום – והיה גם הכל. "הכל" הזה – היה אלוקים. כאשר אלוקים בחר לברוא אותנו, הוא יצר מקום קטן עבורנו בתוך עולמו.

בעולמו של אלוקים אין זמן, אין מרחב או פיזיקה. הוא לא צריך את כל אלה כדי להתקיים, אבל אנחנו כן, ולכן אלוקים הבדיל בין מקומו למקומנו. הוא יצר לנו דירה קטנה בתוך עולמו כדי שנוכל להתקיים.

שלוש פעמים במהלך ששת ימי הבריאה מופיעה המילה "ויבדל", המסמלת שלושה גבולות בסיסיים שאלוקים מציב כדי לאפשר מקום לקיום האנושי: 1. ביום הראשון - "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א', ד'). אלוקים יצר אנרגיה או חומר, והבדיל בין האור לבין החושך. 2. ביום השני - "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן" (בראשית א', ז'). השם הבדיל בין מים עליונים למים תחתונים ויצר מרחב. 3. ביום הרביעי - "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" (בראשית א', י"ד). השם הבדיל בין יום ולילה ויצר זמן.

זמן, מרחב ואנרגיה – כולם נבראו כתוצאה ממעשה של הבדלה. בעולמו של אלוקים, כל הכוחות הללו הם אחד, אבל כדי לפנות מקום עבורנו, אלוקים מציב גבולות – וכך הוא יוצר מקום בו אפשרי לנו להתקיים.

ההבדלה האחרונה מגיעה ביום השביעי, כאשר אלוקים מסיים את מעשה הבריאה, וזה בדיוק מסביר למה הפסקת הבריאה של אלוקים, היא הפעולה היחידה (או אי-הפעולה) שמתקיימת ביום הזה. כאשר יוצר עדיין מתקן, משנה או מתערב ביצירתו, היצירה עצמה אינה יכולה לטעון לעצמאות אמיתית, שהרי היא עדיין תלויה ברצונו של היוצר.

במעשה של חסד עצום, אלוקים נשף חיים עצמאיים בעולם החדש הזה ברגע ההבדלה האחרונה – הרגע שבו בחר להפסיק לברוא. הוא יצר עבורנו מקום שבו נוכל לפרוח ולחיות "בכוחות עצמנו".

הקדושה הראשונה בהיסטוריה מלמדת אותנו את מהותה. קדושה היא יצירת מקום לאחר. כאשר אלוקים אומר: "אני קדוש", הכוונה היא: "יצרתי מקום לאחרים להתקיים". כאשר אלוקים אומר: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני השם, ואבדיל אתכם מן העמים", הוא בעצם אומר: פעם הייתם עבדים במצרים. הוצאתי אתכם, שחררתי אתכם, ויצרתי עבורכם מקום להתקיים כעם עצמאי, עם ייעוד מיוחד.

אם אנו מבינים זאת – נוכל אולי להבין את הציווי בתחילת פרשת השבוע "קדושים תהיו כי קדוש אני". אני, אלוקים, יוצר מקום לאחרים – עבורכם, ולכן גם אתם – צרו מקום לאחרים. המצוות בפרשה הן הוראות כיצד לעשות זאת.

איך להיות קדוש לפני השם? ראשית, אנו מצווים לשמור שבת ולציין את היום שבו אלוקים סיים את בריאתו ויצר לנו מקום. לאחר מכן אנו מצווים לא לפגוע במרחב של הזולת. כאשר אדם גונב, הוא פולש למרחב של מישהו אחר והוא בעצם הורס את הגבולות בינו לבין זולתו. אין יותר "שלי" ו"שלך" – יש רק "שלי".

לכן אנו מצווים על צדק במסחר, במשקלות ובמידות. כאשר אדם גובה מהשני בדיוק את מה שהוא חייב, וכאשר אדם מתאפק מלקחת מה שאינו שלו, הוא מכבד את המרחב של הזולת. אתה יוצר מציאות שבה כל אחד יכול לחיות בשלום – דרך כיבוד הגבולות ביניכם.

לא רק שאסור לפלוש למרחב של האחר – אנחנו גם מצווים ליצור מקום לאחר באופן פעיל: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא י"ט, ט'). למה? "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". קדושה אינה רק אי פגיעה, היא גם נתינה. כמו שאלוקים כביכול צמצם את מקומו כדי לפנות מקום לנו – גם אנחנו נדרשים לצמצם את עצמנו כדי לפנות מקום לאחרים. לכן, גם אם השדה שלך – אל תקצור עד הפינה. אל תאסוף את מה שנפל. כשאתה נדיב, כשאתה חולק, אתה יוצר מקום לאחר, וזו קדושה.

בהמשך הפרשה ישנה רשימה ארוכה של איסורי עריות שכל מטרתה היא שמירת גבולות. אל תפר את המרחב של רעך. שמור על הגבולות שבינך לאחרים, שבין אב ובתו, אם ובנה, אח ואחות – אלו יחסים קדושים. אם תטשטש את הגבולות – המשפחה כולה תאבד את שלמותה.

אנחנו מבינים כעת שקדושה אינה מושג ערטילאי ומרוחק. היא נוגעת בלב הרוחניות והמוסר. היא עוסקת בהכרת הגבולות שאלוקים והאדם מציבים. התורה מורה לנו מה אנו יכולים להכניס אל תוך הגבול שלנו ומה להרחיק מאיתנו. הקדושה עוסקת בללכת בדרכיו של השם - בשמירת המקום של עצמי מפני רוחות זרות, בשמירת המקום של השני ובד בבד - ביצירת מקום לאחר.