חוק לישראל - פרשת מסעי, יום חמישי

תורה

(כב) וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה: וּנְטָלוּ מֵרִסָה וּשׁרוֹ בִּקְהֵלָתָה:
(כג) וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר: וּנְטָלוּ מִקְהֵלָתָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרָא דְשָׁפֶר:
(כד) וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה: וּנְטָלוּ מִטוּרָא דְשָׁפֶר וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה:
(כה) וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת: וּנְטָּלוּ מֵחֲרָדָה וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלוֹת:
(כו) וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת: וּנְטָלוּ מִמַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּתָחַת:

נביאים ירמיה פרק ב

(כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף (וגורנך) וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: מִנְעִי רַגְלִיךְ מִלְּאִתְחַבָּרָא לְעַמְמַיָא וּפוּמֵיךְ מִלְּמִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וַאֲמַרְתְּ תָבִית מִבָתַר פוּלְחָנָךְ לָא אֲרֵי רְחִימִית לְאִתְחַבָּרָא לְעַמְמַיָא וּבָתַר פוּלְחַן טַעֲוַתְהוֹן אֵיהַךְ:
(כו) כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם: כְּבַהְתַת גְבַר דְמִתְחַשֵׁב מְהֵימָן וּמִשְׁתַּכַח גָּנִיב כֵּן בְּהִיתוּ בֵּית יִשְּׂרָאֵל אִינּוּן מַלְכֵיהוֹן רַבְרְבֵיהוֹן וְכֹהֲנֵיהוֹן וּנְבִיֵּיהוֹן דְּשִׁקְרָא :
(כז) אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ (ילדתני) יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ: אָמְרִין לְצֶלֶם אָעָא אָבוּנָא אַתְּ וּלְמָא דְמִתְעַבֵּד מִן אַבְנָא אָמְרִין לֵיהּ אַתְּ בְּרֵיתָנָא אֲרֵי אַחְזָרוּ בְּפוּלְחָנִי קְדָל וְלָא שַׁוִיאוּ דַחַלְתִּי לְקָבֵיל אַפֵּיהוֹן וּבְעִדַן דְּבִשְׁתָּא אַתְיָא עֲלֵיהוֹן כָּפְרִין בְּטַעֲוַותְהוֹן וּמוֹדַן קֳדָמַי וְאָמְרִין רְחֵים עֲלָנָא וּפְרִיקָנָא :
(כח) וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה: וְאָן דַּחֲלְתְכוֹן דַּעֲבַדְתּוּן לְכוֹן יְקוּמוּן אִם יָכְלַן לְמִפְרַקְכוֹן בְעִדָן בִּישַׁתְכוֹן אֲרֵי מִנְיַן קִרְוֵיכוֹן הֲוָאָה דַּחֲלַתְכוֹן דְבֵית יְהוּדָה :
(כט) לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְהוָה: לְמָא אַתוּן מְדַמָן לְמִידַן לָ) ּּבֵיל פִתְגָמַי כֻלְכוֹן מְרַדְתוּן בְמֵימְרִי אַמַר יְיָ:

כתובים - תהילים - פרק קז

(לו) וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: וְאַשְׁרֵי תַמָן כָּפְנִים וְאַתְקִינוּ קַרְתָּא מְיַתְבָא:
(לז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה: וּזְרַע חַקְלִין וּנְצִיבוּ כַרְמַיָא וַעֲבַדוּ פְּרִי אִבָּא:
(לח) וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט: וּבָרְכִינוּן וְיִסְגוּן לַחֲדָא וּבְעִירֵיהוֹן לָא יַזְעֵר:
(לט) וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן: וְכַד חָבוּ אַזְעֵרוּ וְאִתְמַסְכְּנוּ מִן אֲנִיק בִּישְׁתָּא וְדָווֹנָא:
(מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: שָׁדֵי בַסְרָנוּתָא עַל רַבְרְבָנַיָא וְאַטְעִיאוּנוּן בִּלְמָא דְלָא אוּרְחָא:

משנה בכורות פרק ד

א. עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָּׁנָה:

ברטנורה  (א) עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן: בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים. ובגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר ומלאתך ודמעתך שהם הביכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כג) וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום. וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר יח) ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שאל תביאנו עד שלשים יום: בדקה שלשה חדשים. לפי שטיפולה מרובה ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב ואם לא תהיה עם אמה, תמות. ואין הלכה כר' יוסי: לא יתנו לו. דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולויים המסייעים בבית הגרנות אין נותנים להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות: בין תמים בין בעל מום. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:

ב. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם:

ברטנורה  (ב) כל שנים עשר חודש. משנולד: לאחר שנתו. כגון בזמן הזה דצריך לקיימו עד שיפול בו מום: אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום. מיום שנפל בו המום:

ג. הַשּׁוֹחֵט הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה, אָסוּר:

ברטנורה  (ג) ר' יהודה מתיר. במומין שבעין מודה ר' יהודה דאסור, מפני שהן משתנים לאחר מיתה שמפני צער מיתה העין משתנה, ואע''ג דהשתא מתחזי מום קבוע, אי הוה חזי ליה מחיים הוה מתחזי עובר. ולא שרי אלא במומין שבגוף שאינן משתנים. ור' מאיר סבר, גזרינן מומין שבגוף שאינן משתנים אטו מומין שבעין שהן משתנים. והלכה כר' מאיר:

ד. מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

ברטנורה  (ד) מומחה. הוא שנטל רשות מן הנשיא או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע''ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו] שבעל פה ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואע''ג דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכין בארץ ישראל. ואין רשות ראש הגולה מועיל ביה: וישלם מביתו. וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה, דממון המוטל בספק חולקים דאיכא למימר אפסדיה דאי לא הוה שרי ליה האי הוה אתי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה, והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה דדילמא לא הוה ביה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בו, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע. ורמב''ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר: מה שעשה עשוי וישלם מביתו. למאן דדאין דינא דגרמי חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי, מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד. זיכה את החייב משכחת לה כגון שהיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה. וטימא את הטהור נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו. וטיהר את הטמא כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטימאן: ואם היה מומחה לבית דין. שנטל רשות מבית דין: פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני: האם שלה. רחם שלה: והאכילה רבי טרפון לכלבים. ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים: שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאוד ומוכרין אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא: הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמורך שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה: שמומחה אתה. חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות, ניטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם ועוד, אי נמי בשיקול הדעת טעית דאיסורך איסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי, ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וסוגיין דעלמא כחד מנייהו, ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

ה. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְכוֹרוֹת, אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאִילָא בְיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָרוֹת בְּבְהֵמָה דַקָּה, וְשִׁשָּׁה בַּגַּסָה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם:

ברטנורה  (ה) אין שוחטין על פיו. דדילמא משום אגרא קא שרי ליה: כאילא. שם חכם הדר ביבנה. וחסיד היה ולא נחשד בכך. ובין אמר להו תמים ובין אמר להו בעל מום היה נוטל כל שכרו: ארבעה איסרות בבהמה דקה ובגסה ששה. גסה נפיש טרחא להשליכה לארץ ולכפותה ולבדוק מומה הלכך שכרה מרובה: בין תמים בין בעל מום. ואע''ג דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא ומכאן דן הרמב''ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל, או שיטלו שכר על הנמצאות נבילה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי בכור:

ו. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן, דִּינָיו בְּטֵלִים. לְהָעִיד, עֵדוּתָיו בְּטֵלִין. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ, מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה. אִם הָיָה כֹהֵן וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ. וְאִם הָיָה זָקֵן, מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר. וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כַּפּוֹעֵל:

ברטנורה  (ו) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. דכתיב (דברים ד) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפציו. וחושש אני לגט [זה] שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטילה: להזות. ממי חטאת על טמא מת: לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי: אפר מקלה. אפר כירה קרויה אפר מקלה, כלומר אפר בעלמא שאין בה קדושה: אבל אם היה. זה רואה הבכורות, או זה הדיין, או העד, או המקדש, כהן, והעבירו המוליכו עמו במקום טומאה וטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול. ודמי חולין יקרים מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל, ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים טהורים: מאכילו. זה המוליכו. ומשקהו וסכו: ונותן לו שכרו כפועל. אם היה רגיל במלאכה כבדה וקשה ומרויח בה הרבה, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול פחות ממה שהיה מרויח במלאכה כבדה ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה וכך נותן לו. וכן מותר לכל דיין ליטול שכר בטלה כשהבטלה ניכרת ומפורסמת, ולוקח משני בעלי הדין בשוה. ויותר מזה אסור:

ז. הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה, וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלֻּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים:

ברטנורה  (ז) החשוד על הבכורות. כהן החשוד להטיל מום בבכור: בשר צבאים. שאדום הוא ומחליף בבשר עגל. וזמנין דמזבן בכור עגל תמים ואומר שבשר צבי הוא דאין לחוש לבכורה: ולא עורות שאינן עבודים. אבל עבודים זבנינן מניה, דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר, שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי: לוקחים ממנו עורות של נקבה. דמידע ידיעי. ותנא קמא דאסר סבר, דילמא חתך לזכרותיה ועביד ביה כמין נקבות, וכי משיילי ליה מה חיתוך זה שבמקום נקבות, אומר עכברים אכלוהו. ואין הלכה כר' אליעזר: מלובן וצואי. פירשו בגמרא, דמלובן מצואי קאמר, כלומר מרוחץ מצואתו. ולא אמרינן אי דבכור הוא לא מפסיד טרחיה ולא מלבן ליה דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי, דכיון דטרחיה זוטא הוא טרח ומלבן ליה ולא קפיד עליה: אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים. דאי דבכור הוא, כולי האי לא טרח בהו, דקפיד אטרחיה דילמא מפסדי ליה מניה: טווי ובגדים. לאו בגדים ממש קאמר, דהשתא טווי גרידא לוקחין ממנו, בגדים ארוגים מבעיא, אלא בגדים היינו לבדים עשויים מצמר שאינן טוויין:

ח. הֶחָשׁוּד עַל הַשְׁבִיעִית אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פְשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ סֶרֶק, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּי טָווּי וְאָרִיג:

ברטנורה  (ח) החשוד על השביעית. לזרוע או לעשות סחורה בספיחי שביעית: סרק. מתוקן במסרק. דכיון דטרחיה זוטא לא קפיד: אריג. לאו אריג ממש, דהשתא טווי שרי, אריג מבעיא, הרי בא לכלל טווי קודם לכן, אלא אריג היינו כעין שרשרות שעושין מפשתן שלא נטוה מעולם:

ט. הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ:

ברטנורה  (ט) אפילו מים ומלח. ומשום קנס: כל שיש בו זיקת תרומות. כל דבר שתרומה נוהגת בו. וכל, לאתויי קרבי דגים שמערבין בהן שמן זית, שיש בו זיקת תרומה. והלכה כר' שמעון:

י. הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה, חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת. וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:

ברטנורה  (י) אינו חשוד על המעשרות. ולוקחים ממנו תבואה בשאר שני השבוע ואין מעשרין מהן ודאי אלא דמאי. וטעמא דחשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות, וחשוד על המעשרות אין חשוד על השביעית, לפי שיש בכל אחד מהן חומר שאינו בחברו. שביעית אינה צריכה להאכל לפנים מחומת ירושלים, ומעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, הלכך איכא דחמיר ליה עונש מעשר מעונש שביעית. ומעשר אית ליה פדיון, ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון, הלכך איכא דחמיר עליה שביעית ממעשר: החשוד על זה ועל זה. כיון דחשוד אדאורייתא, כל שכן דחשוד על הטהרות, דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה: ויש שחשוד על הטהרות. דרבנן. ואינו חשוד לשביעית ולמעשרות. דמאן דחשוד אדרבנן לא חשוד אדאורייתא:

גמרא בכורות דף כ''ט ע''א

הַנוֹטֵל שְׂכָרוֹ וְכוּלֵי. מָאי טַעְמָא הָאי נָפִישׁ טִירְחֵיהּ וְהָאי לֹא נָפִישׁ טִירְחֵיהּ בֵּין תָּם וּבֵין בַּעַל מוּם בִּשְׁלָמָא בַּעַל מוּם מִשּׁוּם דְקָא שָׁרֵי לֵיהּ אֶלָּא תַּם אֲמָאי דְּאִם כֵּן אָתֵי לְמֵחְשְׁדֵיהּ וְאַמְרֵי הָאי בַּעַל מוּם תַּם הוּא וְהָאי דְּקָא שָׁרֵי לֵיהּ מִשּׁוּם אַגְרָא אִי הָכִי תַּם נָמֵי אַמְרֵי בַּעַל מוּם הוּא וְהָא דְלֹא קָשָׁרִי לֵיה סָבַר כִּי הֵיכִי דְלִישְׁקוֹל אַגְרֵי זִמְנָא אַחֲרִיתִּי חַד זִימְנָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן תְרֵי זִימְנֵי לֹא תַקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוֹן וְכוּ'. מְנָהָנֵי מִילֵי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר קְרָא (דברים ד) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹמֵר מַה אֲנִי בְחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָם. תַּנְיָא נָמֵּי הָכִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי ה' אֱלֹהָי מַה אֲנִי בְחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָּם וּמְנַיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְחִנָּם שֶׁיִּלְמָּד בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי א) אֱמֶת קְנֵה וּמְנַיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בִּשְׂכַר כַּךְ אֲלַמְּדֶנָּהּ בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מַקְלֶה וּרְמִינְהִי הַמְקַדֵּשׁ בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת הֲרֵי זוּ מְקוּדֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל. אָמַר אַבַּיֵי לֹא קַשְׁיָא כַּאן בִּשְׂכַר הֲבָאָה וּמִלּוּי כַּאן בִּשְׂכַר הַזָּאָה וְקִדּוּשׁ דֵּיקָא נָמֵי דְקָתָּנֵי הָכָא לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ וְהָתָם קָתָּנֵי הַמְקַדֵּשׁ בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת שְׁמַע מִינָהּ:

רש''י  מ''ט. לדקה ארבע איסרות ולגסה ששה גסה נפיש טרחיה להשליכו לארץ לכפותה ולראות מומו: אלא תם. כי אמר להו מום עובר הוא אמאי שקיל אגרא הא לא מהנה ליה מידי דמיסר קאסר ליה: דא''כ. דלא שקיל אגרא אתי למיחשדיה כי אמר בעל מום הוא: תרי זימני לא תקינו ליה רבנן. דכי הוה אמר תם הוא הוה שקיל אגרי' וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא שקיל מידי הילכך ליכא חשדא: מנה''מ. דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד: אמת. תורה: ה''ז מקודשת. אלמא יכול ליתן שכר דאי לא במאי מקדש לה: אף על פי שהוא ישראל. ואפי' הזה ישראל דכהנים רגילין בהזא' ובקידוש: שכר הבאת האפר. שילך למקום רחוק מירושלים להביא האפר: ושכר מלוי. המים מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה: כאן בשכר הזאה וקידוש. שהיא היא הכשר מצוה לא שקיל: במי חטאת. דמשמע מילוי המים ובאפר איכא לאוקמי נמי בהבאת אפר:

זוהר בשלח דף נ''ה ע''ב

רִבִּי יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְרַחֲמָא לֵיה לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְּהָא לֵית פּוּלְחָנָא לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא (אֶלָּא) כְּמָה רְחִימוּתָא וְכָל מַאן דְּרָחִים לֵיהּ וְעָבִיד פּוּלְחָנָא בִרְחִימוּתָא קָארֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא רְחִימָא. אִי הָכִי בְּמָאי אוֹקִימְנָא הַנֵּי קְרָאֵי (משלי כ''ז) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּכְתִיב (שם כ''ה) הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ חַבְרַיָּיא הַאי קְרָא בְּעוֹלוֹת (נ''א וּשְׁלָמִים וְהַאי בַּחֲטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת) וּכְתִיב הַשְׁתָּא רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב לְמִפְלַח לֵיהּ וּלְאִתְדַבָּקָא בֵיה וּלְמֶעֱבַד פִּקּוּדוֹי אַל תַּעֲזֹב וַדַּאי וְהָא דְאִתְמַר הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ כְּלוֹמַר הֹקַר יִצְרְךָ דְלָא יִרְתַּח לְקָבְלָךְ וְלָא יִשְׁלוֹט בָּךְ וְלָא תַעֲבִיד הִרְהוּרָא אָחֳרָא. רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְרִבִּי שִׁמְעוֹן וַהֲוָה קָארֵי כְּתִיב (ישעיה נ''ב) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ קוֹל צֹפַיִךְ מָאן אִינוּן צֹפַיִךְ אֶלָּא אִלֵּין אִינוּן דִּמְצַפָּאן אֵימָתַי יְרַחֵם קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִבְנֵי בֵיתֵיהּ נָשְׂאוּ קוֹל יִשְׂאוּ קוֹל מִבָּעֵי לֵיה מָאי נָשְׂאוּ קוֹל אֶלָּא כָּל בַּר נַשׁ דְּבָכֵי וְאָרִים קָלֵיהּ עַל חָרְבַּן בֵיתֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא זָכֵי לְמַה דִכְתִיב לְבָתַר יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ וְזָכֵי לְמֶחֱמֵי לֵיהּ בִישּׁוּבָא בְחֶדְוָותָא (שם) בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן בְּשׁוּב ה' אֶל צִיּוֹן מִבָּעֵי לֵיה מַאי בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן אֶלָּא בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן וַדָּאי. תַּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְאִתְחֲרִיב יְרוּשְׁלֶם לְתַתָּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתָּרְכַת סָלִיק מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן וְאַנְגִיד לֵיהּ לְקִבְלֵיה בְּגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתְּרָכַת (הַשְׁתָּא דְאִיתְגַלְיָיא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל סָלִיק לֵיהּ לְגַבֵּיהּ) וְכַד תִּתְהַדָּר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאַתְרָהּ כְּדֵין יְתוּב מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן לְאַתְרֵיהּ לְאִזְדַוְוגָּא חַד בְּחָד וְדָא הוּא בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. וּכְדֵין זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר (שמות ט''ו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וּכְתִיב (ישעיה כ''ה) זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ בִּישׁוּעָתוֹ וַדָּאי:

תרגום הזוהר
רַבִּי יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר, כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לֶאֱהוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אֵין עֲבוֹדָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אַהֲבָה. וְכָל מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתוֹ וְעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה בְּאַהֲבָה, קוֹרֵא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָהוּב. וּמַקְשֶׁה, אִם כֵּן, אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד אֵלּוּ הַכְּתוּבִים, כָּתוּב, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, וְכָתוּב הוֹקֵר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כְּבָר בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים שֶׁמִּקְרָא זֶה, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, כָּתוּב בְּעוֹלוֹת. אֲבָל בַּחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת נֶאֱמָר הוֹקֵר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ (עין חגיגה ז' ע''א). וְעַתָּה נְבָאֵר, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, אַל תַּעֲזוֹב לַעֲבוֹד אוֹתוֹ וּלְהִדָּבֵק בּוֹ וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו. אַל תַּעֲזוֹב וַדַּאי. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר, הוֹקַר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ, כְּלוֹמָר, הוֹקַר יִצְרֶךְ, שֶׁלֹּא יַרְתִּיחַ כְּנֶגְדֶךְ, וְלֹא יִשְׁלוֹט בְּךְ, וְלֹא תַּעֲלֶה מַחֲשָׁבָה זָרָה. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוּא קוֹרֵא, כָּתוּב, קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָיו יְרַנֵּנוּ. קוֹל צוֹפַיִךְ, מִי הֵם צוֹפַיִךְ. וּמְיַשֵּׁב, אֵלּוּ אֵלּוּ הֵם הַמְּצַפִּים מָתַי יְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְנוֹת בֵּיתוֹ. נָשְׂאוּ קוֹל, שׁוֹאֵל, יִשְּׂאוּ קוֹל הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ נָשְׂאוּ קוֹל. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּל אָדָם הַבּוֹכֶה וּמֵרִים קוֹלוֹ עַל חוּרְבָּן בַּיִת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֶה לְמַה שֶּׁכָּתוּב אַחַר כָּךְ, יַחְדָיו יְרַנֵּנוּ, וְזוֹכֶה לִרְאוֹתוֹ בְּיִשּׁוּב בְּשִׂמְחָה. בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן: שׁוֹאֵל, בְּשׁוּב ה' אֶל צִיּוֹן הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. וּמֵשִׁיב, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן וַדַּאי. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְרְבָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הָגְלְתָה, עָלָה הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא ז''א, לְצִיּוֹן, שֶׁהוּא יְסוֹד דְּמַלְכוּת, וְנֶאֱנָח כְּנֶגְדָהּ, מִשּׁוּם שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָגְלְתָה. וּכְשֶׁתַּחֲזוֹר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָהּ, אָז יָשׁוּב הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְצִיּוֹן, לִמְקוֹמוֹ, לְהִזְדַוֵּג אֶחָד בְּאֶחָד. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן, וְלֹא לְצִיּוֹן, כִּי ה' צִיּוֹן יוֹרֶה עַל זִוּוּג ה' עִם צִיּוֹן. וְאָז עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לוֹמָר, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. וְכָתוּב, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. בִּישׁוּעָתוֹ וַדַּאי, דְּהַיְנוּ בַּיְּשׁוּעָה שֶׁל ה' שֶׁחָזַר לְצִיּוֹן.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בְּרָכָה אַחַת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים וְכוּ' וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו ד' בְּרָכוֹת בְרָכָה רִאשׁוֹנָה חוֹתֵם בָּהּ הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו. שְׁנִיָּה חוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. שְׁלִישִׁית חוֹתֵם בָהּ מָגֵן דָּוִד. רְבִיעִית חוֹתֵם בָּה עִנְיַן קְדוּשַׁת הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁחוֹתֵם בִּתְפִלָּה. וְכֵן אִם חַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא מַזְכִּיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּבְרָכָה זוּ כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר בִּתְפִלָּה: ב. כַּמָּה הֵן הַקּוֹרְאִין. בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית קוֹרְאִין ז' וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים ו' וּבְיָמִים טוֹבִים ה' אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶם אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין ד'. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּמִנְחָה וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִּׁי שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה וּבַחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים בְּשַׁחֲרִית וּבִימֵי הַתַּעֲנִית בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה קוֹרִין שְׁלשָׁה אֵין פּוֹחֲתִין מִמִּנְיָן זֶה וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם:

מוסר
מספר חסידים סימן קמ''ב

רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם זֶה כְּבוֹדוֹ וַאֲפִלּוּ לִכְבוֹד אָב וָאֵם שֶׁאִם לֹא כֵּן אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר לֹא יוּכַל לְהִנָּצֵל מִן עֲבֵירָה כֵּיצַד אָבִיו וְאִמוֹ יוֹשִׁיטוּ לוֹ הַכּוֹס אוֹ יִמְזְגוּ לוֹ וְכַמָּה דְּבָרִים שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם וְלָכֵן טוֹב הוּא לְכָל יִרְאֵי ה' שֶׁיִּמְחֲלוּ לִבְנֵיהֶם אֶת כְּבוֹדָם אַף בְּלֹא יְדִיעָתָם כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַעֲנִישָׁם כִּי הָא דְרַב הוּנָא קֶרַע שִׁירָאֵי בְּאַפֵּי רַבָּה בְרֵיהּ לְהַקְנִיטוֹ לִרְאוֹת אִם יִכְעוֹס וּמָחַל לוֹ: