חוק לישראל - פרשת מסעי, יום שני

תורה

(ז) וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל: וּנְטָלוּ מֵאֵתָם וְתָב עַל פּוּם חִירָתָא דִי קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדֹל:
(ח) וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה: וּנְטָלוּ מִן פּוּם חִירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא לְמַדְבְּרָא וַאֲזָלוּ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה:
(ט) וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם: וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשַׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן:
(י) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל יַמָא דְסוּף:

נביאים ירמיה פרק ב

(י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: אֲרֵי עִיבָּרוּ לְנַגְוַת כִּתָּאֵי וַחֲזוֹ וְלִמְדִינַת עַרְבָאֵי שְׁלָחוּ וְאִסְתְּכָּלוּ לַחֲדָא וַחֲזוֹ עַמְמַיָא דִגְלַן מִכְּרַךְ לִכְּרַךְ וּמִמְדִינָה לִמְדִינָה נַטְלִין יַת טַעֲוַתְהוֹן וּמוֹבְלִין לְהוֹן עִמְּהוֹן וּבַאֲתַר דְּאִינּוּן שָׁרַן פַּרְסִין יַת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּמְקִימִין יַת טַעֲוַותְהוֹן וְסָגְדִין לְהוֹן אֵידָא הִיא אוּמָּא וְלִישָׁן דְעָבָדַת כְּוַתְכוֹן בֵּית יִשְּׂרָאֵל :
(יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: הָא עַמְמַיָא לָא שְׁבָקוּ פוּלְחַן טַעֲוָתָא וְאִינּוּן טַעֲוָן דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וְעַמִּי שְׁבָקוּ פּוּלְחָנִי דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא וַאֲזַלוּ בָּתַר דְלָא יִהַנוּן לְהוֹן :
(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְהוָה: אִתְאַבָּלוּ שְׁמַיָא עַל כְּדֵין עַל אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל דַּעֲתִידָא לְמִחְרַב וְעַל בֵּית מַקְדְשָׁא דַּעֲתִיד לְאִצְטַדָּאָה וְעַל דְּעָבְדִין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי לַחֲדָא אַמַר יְיָ :
(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם: אֲרֵי תַּרְתֵּין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי פוּלְחָנִי שְׁבָקוּ דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא כְּמַבּוּעַ דְּמַיִין דְלָא פְסִיק וְשָׁעוּ בָּתַר טַעֲוָתָא דְּאִינּוּן לְהוֹן כְּגוּבִין תְּבִירִין דְלָא יָכְלִין לְקַיָּימָא מַיָּא:

כתובים תהילים פרק מד

(יב) תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: מְסַרְתָּנָא הֵיךְ עָנָא לְמֵיכְלָא וּבֵינֵי עַמְמַיָא בַדַרְתָּא יָתָנָא:
(יג) תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם: זַבַּנְתָא עַמָךְ מַגָן דְלָא מָמוֹנָא וְלָא אַסְגֵיתָא קִנְיָנָא בְּפֵרוּנֵיהוֹן:
(יד) תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: שַׁוִיתָנָא קְלָנָא לְשֵׁיבָבָנָא מְמִקְנוּתָא וְתוּרְפִּיתָא לְחַזְרָנוּתָנָא:
(טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּל אֻמִּים: שַׁוִיתָנָא לְמִתְלָא בְעַמְמַיָא טִלְטוּל רֵישָׁא בְּאוּמַיָא:

משנה פסחים פרק ט

א. מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת:

ברטנורה  (א) מי שהיה טמא. שאלו פטורים מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת: ואלו חייבין בהכרת. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שארעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני:

ב. אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:

ברטנורה  (ב) מן המודיעים. שם מקום רחוק מירושלים מהלך חמש עשרה מילין, והוא שיעור מהלך אדם בינוני בימי ניסן וימי תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן: חוץ לאסקופת העזרה. אפילו היה קרוב לירושלים וחלה ונתעכב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה. ורבי עקיבא סבר שאין לו אלא דין נאנס אבל לא דין דרך רחוקה, הואיל והיה מן המודעית ולפנים. והלכה כר' עקיבא: לפיכך נקוד על ה'. של רחוקה. אני שמעתי לדרוש, רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה, שאפילו אינו רחוק אלא חמש אמות בלבד בסוף שעת [הקרבת] הקרבן נדון בדין דרך רחוקה:

ג. מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:

ברטנורה  (ג) והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב (במדבר ט) כל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח: הראשון טעון הלל באכילתו וכו'. דכתיב (ישעיה ל) השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל: זה וזה טעונים הלל בעשייתן. דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט:

ד. הַפֶסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:

ברטנורה  (ד) לא יאכלו ממנו זבין. דגבי טמא לנפש כתיב איש, דדרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין, [אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]: ואם אכלו פטורים מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא ז) כל טהור יאכל בשר, וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר כו' וטומאתו עליו ונכרתה, בשר הנאכל לטהורים, טמאים חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה אין טמאין חייבין עליו משום טומאה: אף על ביאת מקדש. פוטר הזבין והזבות, אם נכנסו למקדש פטורים כשהפסח נדחה מפני הטומאה, דכתיב (במדבר ח) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעים משתלחין. אין טמאי מתים משתלחין, אין זבים ומצורעים משתלחין. ותנא קמא לא דריש לקרא להכי, דכולהו אצטריכו לחלקם ממחנותיהם. ואין הלכה כר' אליעזר:

ה. מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֳכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:

ברטנורה  (ה) לילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דפסח מצרים כתיב (שמות יג) ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:

ו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:

ברטנורה  (ו) שמעתי. מרבותי: שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח: ותמורת הפסח אינה קריבה. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, דמותר הפסח קרב שלמים: ואין לי לפרש. שכחתי על אי זו שמעתי תקרב, ועל איזו תרעה עד שתסתאב: הפסח. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא פסח ראשון קודם שחיטת השני, שהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה, הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולא יקרב הוא עצמו שלמים: עד שיסתאב. שיפול בו מום שלא יהיה ראוי לקרבן: וכן תמורתו. אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן: לאחר הפסח. כלומר ואם לאחר שחיטת השני נמצא, הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, ולא נדחה בידים, ויקרב הוא עצמו שלמים: וכן תמורתו. והוא הדין דמצי ר' יהושע למתני בפסח עצמו, יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב:

ז. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:

ברטנורה  (ז) ויפלו דמיו לנדבה. נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה: לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:

ח. הַפֶסַח שֶׁנִּתְעָרַב בַּזְּבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמִי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרַב בַּבְּכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:

ברטנורה  (ח) הפסח שנתערב. שלשה טלאים, אחד של פסח, ואחד של אשם, ואחד של עולה, שנתערבו. כולן ירעו עד שיסתאבו: ויביא בדמי היפה שבהן. עולה דשמא יפה שבהן עולה היה. ובדמי היפה שבהן אשם דשמא היפה אשם היה. ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה. ואותו מותר שצריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה, יפסיד משלו. וכיצד עושה, אם היפה שבהן שוה סלע, מביא שלש סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר, כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו, ויביא ממנה עולה. ונוטל הסלע השניה ואומר, כל מקום שהוא אשם הרי הוא מחולל על סלע זו, ויביא בה אשם. וכן לשלמים: נתערב הפסח בבכורות. שמתן דמם ודם הפסח שוה: ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כולן בו בלילה. שהבכור נאכל לכהנים. ויקרב פסח לשם פסח בכל מקום שהוא, ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן. ואע''פ שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור, שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות כזמן הפסח ונמצאו מביאים קדשים לבית הפסול, ר' שמעון סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול. ורבנן פליגי עליה ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו ויביא מעות בדמי היפה שבהן כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים ואין הלכה כר' שמעון:

ט. חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחָט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחָטו. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:

ברטנורה  (ט) צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו: אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים, ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלים כולם משלו: ואם שלהן נשחט ראשון. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו: והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהם מזה: ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואינן נמנין על השני: ופטורים מפסח שני. דממה נפשך [בראשון] [באחד] נמנו, ואכילה לא מעכבא: אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו: הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף, כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו: ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [מבשלו, שהרי] עשאן שלוחיו: ופטור מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת: אמר להן. שחטו עלי אם אחרתי: ואמרו לו. בקש ושחוט עלינו: יאכלו כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו: ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו. ופטורים מפסח שני: אין חייבין באחריות זה לזה. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן:

י. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:

ברטנורה  (י) אלו מושכין להם אחד. מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד: אחד מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו: וכך הם אומרים. לאותו יחיד הבא אצלם: אם שלנו הוא. אותו הפסח שמשכנו אלינו יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו: אם שלך הוא פסח זה. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבוא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולימנות על אחר, כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו: וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם. שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, חמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה [מתחלקין] לחמשה פסחים, אם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו: וכך הם אומרים. כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מארבעה פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך, וכן הוא ושלשה חוזרין ואומרין לשני, וכן הארבעה לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן:

יא. שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ:

ברטנורה  (יא) שנים שנתערבו פסחיהם. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד. ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון, ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומר לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון, אם שלך הוא פסח זה שיפה בירר לו שמעון תחלה, הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה, שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון, הרי ידיך מסולקות משלך והמנה עמי על זה. ולכך הוצרך להמנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה בררנו ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך, נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה עליו אחר. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חברו קודם שימשוך ידו משלו, דאין נמנין על שני פסחים כאחד ואין זה מנוייו:

גמרא פסחים דף ק''ו ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן (שמות כ) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן אֵין לִי אֶלָּא בַיּוֹם בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּלַּיְלָה מְנַיִן אַדְרַבָּה עִיקָר קְדוּשָׁה בַלַּיְלָה הוּא קָדִישׁ דְּכִי קָדִישׁ תְּחִילַת יוֹמָא בָּעֵי לְקַדּוּשֵׁי וְתוּ בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם תַּנָא מִיהֲדָר אַלַּיְלָה וְקָא נָסִיב לֵיהּ קְרָא דִימָמָא. הָכִי קָאָמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ אֵין לִי אֶלָּא בַלַּיְלָה בַּיּוֹם מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בַּיּוֹם מָאי מְבָרֵךְ אָמַר רַב יְהוּדָה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. רַב אָשֵׁי אִיקְלַע לִמְחוֹזָא אָמְרוּ לֵיהּ לִיקְדִישׁ לָן מָר קִידוּשָׁא רַבָּא. הֲבוּ לֵיהּ סָבַר מָאי נִיהוּ קִידוּשָׁא רַבָּא אָמַר מִכְדִי כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן בּוֹרֵא פְּרֵי הַגֶּפֶן אֲמְרֵי בְּרֵישָׁא אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאָגִיד בֵּיהּ חַזְיֵיהּ לְהַהוּא סָבָא דְגָחִין וְשָׁתֵי קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ (קהלת ב) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. אֲמָרֵי בְּנֵי רִבִּי חִיָּיא מִי שֶׁלֹּא הִבְדִיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ בְּכָל הַשַּׁבָּת כֻּלּוֹ וְעַד כַּמָּה אָמַר רִבִּי זֵירָא עַד רְבִיעִי בְּשַׁבָּת כִּי הָא דָיָתִיב רִבִּי זֵירָא קָמֵיהּ דְרַב אָסֵי וַאֲמָרֵי לָהּ רַב אָסֵי קָמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְיָתִיב וְקָאָמַר לְעִנְיַן גִּיטִין חֲדָא בְּשַׁבַּתָּא תְּרֵי וּתְלָתָא בָּתַר שַׁבַּתָּא. אַרְבַּע וְחַמְשָׁא וּמַעֲלֵי יוֹמָא קָמֵי שַׁבַּתָּא. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אֲבָל לֹא עַל הָאוֹר. אָמַר רִבִּי בְּרוֹנָא אָמַר רַב הַנּוֹטֵל יָדָיו לֹא יְקַדֵּשׁ. אָמַר לְהוּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרָתָא אַכַּתִּי לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב שַׁכַּחְתִּינְהוּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּרַב זִימְנִין דַחֲבִיבָא עָלֵיה רִיפְתָּא מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא זִמְנִין דַחֲבִיבָא לֵיה חַמְרָא מְקַדֵּשׁ אַחַמְרָא:

רש''י  לקדשו. משמע משעה שמתקדש היום: אין לי אלא ביום. לקמיה פריך אדרבא עיקר קדושה בלילה הוא דכניסתו היא קדושתו: קידושא רבא. בפה''ג ואהכי קרי ליה קידוש' רבא דאכלהו קידושא אמרי לה: ואגיד ביה. האריך בו: עד רביעי בשבת. אבל מרביעי ולהלן גבי שבת הבא מתחשב: לענין גיטין. אמר לה ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז אחר השבת או שאמר קודם השבת תתני לי: אבל לא על האור. אם לא בירך מאורי האש במ''ש שוב אינו מברך: הנוטל ידיו לא יקדש. דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא: דחביבא עליה ריפתא. שהיה רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידושא: דחביבא ליה חמרא. שהיה צמא:

זוהר תרומה דף קנ''ז ע''א

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים ח') הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בְהַהוּא מַדְבְּרָא שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא וּבְעַל כָּרְחֵיהּ אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל עָלֵיהּ וְתָבְרוּ חֵילֵיהּ אַרְבָּעִין שְׁנִין וְאִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ זַכָּאִין בְאִינוּן אַרְבָּעִין שְׁנִין הֲוָה מִתְעַבְּרָא הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מֵעָלְמָא וּמִדְּקָא אַרְגִיזוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָּל אִינוּן זִמְנִין אִתְתַּקַּף הַהוּא סִטְרָא וְנָפְלוּ כֻלְּהוּ תַמָּן תְּחוֹת רְשׁוּתֵיהּ וְשׁוּלְטָנוּתֵיהּ דְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא גוֹ אֶמְצָעִיתָא דִנְקוּדָה דְכָל (עָלְמָא) אַרְעָא קַדִּישָׁא בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְאַף עַל גַּב דְהַשְׁתָּא לָאו אִיהוּ בְקִיוּמָא בִּזְכוּתֵיהּ כָּל עָלְמָא אִתְזָן וּמְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מִתַּמָּן נַפְקָא לְכֹלָא בְּכָל אָתַר סִתְרָא דְיִשּׁוּבָא וּבְגִין כַּךְ אַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל הַשְׁתָּא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עִם כָּל דָּא מֵחֵילָא וּזְכוּתָא דְאַרְעָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל עָלְמָא וְעַל דָּא כְתִיב (שם) וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה דְהָא וַדַּאי בְגִינָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא אִשְׁתְּכַח בְעָלְמָא מָאן דְּאִתְעֲדֵן עַל פְּתוֹרֵיהּ וּמִתְעַנֵּג בְּאִינוּן מֵיכְלִין אִית לֵיהּ לְאַדְכָּרָא וּלְדַאֲגָא עַל קְדוּשָׁה דְאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעַל הֵיכָלָא דְמַלְכָּא דְקָא אִתְחֲרִיב וּבְגִין הַהוּא עֲצִיבוּ דְאִיהוּ קָא מִתְעַצֵב עַל פְּתוֹרֵיהּ בְהַהוּא חֶדְוָה וּמִשְׁתְּיָא דְתַמָּן קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא חָשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילוּ בָנָה בֵיתֵיהּ וּבָנָה כָל אִינוּן חַרְבֵי דְבֵי מַקְדְּשָׁא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:

תרגום הזוהר
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: הַמּוֹלִיכֲךְ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. בַּמִּדְבָּר הַהוּא שׁוֹלֵט הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּבְעַל כָּרְחָם, הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו וְשָׁבְרוּ כֹּחוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל הָיוּ נִמְצָאִים צַדִּיקִים בְּאַרְבָּעִים הַשָּׁנָה הָאֵלּוּ, הָיוּ מַעֲבִירִים אֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִכְעִיסוּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל פַּעַם, נִתְחַזֵּק הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא, וְנָפְלוּ כֻּלָּם שָׁם תַּחַת רְשׁוּתוֹ. מֶמְשַׁלְתָּהּ שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה הִיא תּוֹךְ הַנְּקוּדָה הָאֶמְצָעִית שֶׁל כָּל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, עִם כָּל זֶה, בִּזְכוּתוֹ נִזּוֹן כָּל הָעוֹלָם, וּמָזוֹן וְכַלְכָּלָה יוֹצְאִים מִשָּׁם לַכֹּל, בְּכָל מָקוֹם צַד הַיִּשּׁוּב. וּמִשּׁוּם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, עִם כָּל זֶה, מֵהַכֹּחַ וְהַזְּכוּת שֶׁל הָאָרֶץ נִמְצָאִים מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וּבֵרַכְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַדַּאי, כִּי בִּזְכוּתָהּ נִמְצָא מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. מִי שֶׁמִּתְעַדֵּן עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָלִים, יֵשׁ לוֹ לִזְכּוֹר וְלִדְאוֹג עַל הַקְּדוּשָׁה שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל הֵיכָל הַמֶּלֶךְ שֶׁנֶּחֱרָב. וּבִזְכוּת הָעֶצֶב הַהוּא שֶׁנֶּעֱצָב עַל שֻׁלְחָנוֹ שָׁם, בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, חוֹשֵׁב עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ בָּנָה בֵּיתוֹ, וּבָנָה כָּל אֵלּוּ הַחוּרְבוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פי''ב

א. כֵּיוַן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה אֶלָּא הַכֹּל שׁוֹמְעִין וְשׁוֹתְקִין וּמֵשִׂימִין לִבָּם לְמַה שֶׁהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח) וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. וְאָסוּר לָצֵאת מִן בֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא וּמוּתָּר לָצֵאת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ וּמִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְתוֹרָתוֹ אוּמְנָתוֹ מוּתָּר לוֹ לַעֲסוֹק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה: ב. מִימוֹת עֶזְרָא נָהֲגוּ שֶׁיְּהֵא שָׁם תּוּרְגְמָן מְתַרְגֵּם לָעָם מַה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ עִנְיַן הַדְּבָרִים. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד בִּלְבַד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיְּתַרְגֵם אוֹתוֹ הַתּוּרְגְמָן וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק שֵׁנִי. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת לִמְתוּרְגְמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד:

מוסר
מספר חסידים סימן קמ''ח

שְׁלשָֹׁה דְבָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם אָזְנַיִם עֵינַיִם לָשׁוֹן. אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ. עֵינַיִם לִרְאוֹת. לָשׁוֹן לְדַבֵּר. וְהֵם הַדְּבָרִים שֶׁמַעֲשֶׂה הָאָדָם נַעֲשָׂה עַל יְדֵיהֶם אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ אָזְנַיִם לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי הֲבָאי וְכַמָּה עֲבֵירוֹת אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שְׁמִיעָתָם וְהוּא הוֹלֵךְ וְעוֹבֵר. שָׁמַע שֶׁיֶּשׁ לְשָׁם אִשָּׁה אוֹ מָמוֹן אֲשֶׁר יוּכַל לִגְנוֹב אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ עֵינַיִם לֹא הָיָה צוֹפֶה בְּעֶרְוָה וּמִתְאַוֶּה לָהּ וְכַמָּה דְּבָרִים אִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ לָשׁוֹן לֹא הָיָה מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַמָּה חַטָאִים שֶׁל הֲבָאי עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד גֶּדֶר וְחוֹמָה. לְהַבְדִּיל בָּאָדָם וּלְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵירָה: