מלוחם קומנדו לרב חרדי: הנס בלב ביירות ששינה את מהלך החיים

ביום השלישי למלחמת שלום הגליל, סיון תשמ"ב, הגיעו הכוחות הישראליים עד שדה התעופה של ביירות, שלושים קילומטר מדמשק. הצבא ניסה להמשיך ולהתקדם לכיוון דמשק, אך הכוחות הותקפו שוב ושוב בטילי קטיושות. באותו הזמן התרחש הקרב המפורסם בשם "קרב סולטן יעקב", שבו נעדרו כמה חיילים ישראליים למשך עשרות שנים. השב"כ גילה כי הקטיושות משוגרות מתוך חצר השגרירות הרוסית בביירות, הצבא ביקש להפגיז את סוללות השיגור, אבל ראש הממשלה בגין התנגד, הוא לא רצה לפתוח חזית נוספת נגד הרוסים.

הרמטכ"ל, רפאל איתן, החליט לשלוח יחידת קומנדו שתשמיד את הסוללות במבצע כירורגי. זו היתה פעולה מטורפת ומסוכנת, ורוב הסיכויים היה שהחיילים ייהרגו, אך מבחינה בינלאומית היתה סיבה טובה להפציץ את השגרירות הרוסית. וכך נשלחו 12 חיילים מיחידה סודית מובחרת. בליל שבת עלו על מסוק בסולטן יעקב, והונחתו בביירות בשבת לפנות בוקר.

אליעזר ברוידא, שהיה אחד משנים עשר החיילים, מספר: "המבצע הרגיש כמו התאבדות. הכל היה מואר, והמרחק מהשגרירות הרוסית היה שלושה וחצי קילומטר. היתה לנו הבחירה אם לעבור בין הנוצרים במזרח ביירות או להתקרב לסברה ושתילה שבדרום ביירות. ואם לא להתקרב לשם, אז נותרה לנו הברירה לעבור ליד אוניברסיטת ביירות, שהיתה ידועה כמרכז עולמי של ארגוני טרור".

המדריך שהגיע מהארץ לפקד על המבצע, לא הכיר בכלל את ביירות. החיילים הרגישו ששולחים אותם כדי לצאת ידי חובה מול הרוסים, ועל חשבון סיכון ממשי של חייהם. ברגע שייצאו לדרך, בשדרות דה גול בביירות, נפתח עליהם גשם של קטיושות. אחד המפקדים נהרג במקום, אחרים נפצעו, צלפים המטירו עליהם אש תופת מכל הכיוונים. החיילים התחננו בקשר לסיוע אווירי, אבל ההנחיה הצבאית היתה שאין סיוע אווירי במערב ביירות, נקודה.

עם שני הרוגים ושני פצועים סביבו, התבונן אליעזר ברוידא סביבו, ראה את עמדות הסורים והבין שאין לו שמץ סיכוי. כל ההכשרה הקרבית, כל הציוד והאימונים – לא יעזרו לו כאן. ואז אמר, לראשונה בחייו: "ממעמקים קראתיך השם". הוא הכיר את הפסוק, ופשוט צעק אותו. ואז הוא שמע בתוך לבו קול עונה לו: "אני אוציא אותך, אבל תשנה את החיים שלך".

ואז הגיעו המטוסים, בניגוד לפקודה. מטוסים ישראליים הורידו את עמדות הצלפים אחת אחת, הורידו את הסוללות הסוריות, ניקו את השטח. שתי דקות של רעש בלתי נסבל, ואחריו שקט, ללא איום. וכך עמד אליעזר ברוידא עם חבריו, לרגליהם שני הרוגים ושני פצועים קשה, ולפתע: ג'יפ צבאי ישראלי מגיע. האם שלחו אותכם אלינו? לא, טעינו בדרך...

משם התקדם הכוח בבטחה בעזרת הליווי, והשמיד את משגרי הקטיושות שבחצר השגרירות, השמדה נקיה, אפילו סימנים על הקירות לא נשארו... כל החיילים הנותרים חזרו ללא פגע. ברוידא פנה למפקדים והודה להם על הסיוע האווירי ששלחו, אך המפקד נדהם: סיוע אווירי? למערב ביירות? היית מת, אין דבר כזה, זה אסור לנו. עד לרגע זה לא התברר לו מי היו הטייסים האלו ואיך הגיעו להצילם ברגע הנכון, אבל זה היה חשוב פחות. מה שחשוב הוא ההבטחה שהבטיח לבורא עולם, ואותה קיים למהדרין.

אליעזר ברוידא גדל בארה"ב למשפחה ישראלית מוכרת, משפחת לודוויג. הוא קרא לעצמו ברוידא על שם משפחת הסבתא שלו, שנכחדה בשואה, מתוך רצונו להעמיד לה זכר. אחרי שסיים תואר שני עלה לישראל, לקיבוץ שדה בוקר, כמו ציוני אמיתי, כמו בן גוריון. בהמשך הצטרף ליחידה מובחרת. הוא שירת במלחמת יום הכיפורים, במבצע ליטני ובמלחמת שלום הגליל, אך האירוע הזה שינה את חייו. הוא עזב את היחידה, ונכנס לישיבת קרלין במאה שערים. הלימוד הראשון שלו היתה שפת האידיש. אתה לא יכול ללמוד בקרלין במאה שערים עם עברית של צבר, ואפילו לא עם אנגלית משובחת... הוא שבר את השיניים, והיום הוא מדבר אידיש שוטפת. הלימוד השני היה להבין את הגמרא. הוא פיצח הרבה דברים חשובים ומעניינים בחיים, אבל לא היה לו שמץ של הבנה של גמרא, הוא עבד על זה תשע שנים, אך הביא תוצאות מרשימות: סמיכה לרבנות מרבי נח ויינברג, ראש ישיבת אש התורה, מהרב זלמן נחמיה גולדברג, ומהרב קוליץ, רבה של ירושלים.

אחרי שהפך לתלמיד חכם מן השורה, נעשה רב בכלא רמלה, ולקח על שכמו את כל הבעיות הרוחניות וגם הנפשיות של היהודים שנקלעו למצב אומלל של אסירים. מתחילה האסירים לעגו לו: הרב עם הזקן המדובלל שמדבר באידיש, הוא זה שיכוון אותנו? אך הרב, שעדיין כוחו במתניו, הדגים להם כמה יכולות פיזיות שהסבירו להם את הכיוון... הם קלטו שהוא לא רק תלמיד חכם, אלא גם איש משכיל ויוצא יחידה מובחרת. הוא עשה עליהם רושם רב, וזכה להשפיע ולתקן רבות. 

חצי יום ישב בכולל ולמד, ואף כתב פירוש לחמישה חומשי תורה בשם "פי הבאר". בערבים היה סופר סתם הכותב תפילין ומזוזות. בהמשך הקים כולל בעצמו, והעיקר: התקרב לברסלב, וכיום הוא אחראי על הפצה עצומה של ספרי ברסלב בארץ ובעולם.