כשהנערה ביקשה סלפי: המחיר העצוב שמשלמים הצעירים ברשתות החברתיות

נערה עצרה אותי השבוע לסלפי, כשעצרתי בתחנת דלק. אני רגילה לכך שבני נוער מכווצים את הפרצוף כשהם מצטלמים, ממש מכערים את עצמם מול המצלמה. זה נובע מחוסר ביטחון עצמי, מדימוי גוף בעייתי. מישהי הסבירה לי פעם הסבר עצוב: "במקום שיצחקו עליי ברשתות החברתיות, אני צוחקת על עצמי מראש".

אבל השבוע, הנערה בתחנת הדלק חידשה לי חידוש: היא החזיקה את המכשיר, מיקמה אותי במרכז התמונה, והיא – תפסה רק פס צר בצד. זזתי קצת כדי לתת לה מקום, אבל היא בשום אופן לא הסכימה להיכנס לתוך הפריים. על מסך הסלולרי שלה ראו את האוזן שלה, וחלק קטן מהעין. זהו. זה היה ברור שהיא מתביישת בעצמה, בעצם נוכחותה. זה לא רק סיפור אישי שלה, זה אתגר כללי בתקופה הזו.

בשבת שעברה חל יום הזיכרון של המשוררת המופלאה זלדה. דוד צבי הילמן היה נער צעיר, קרוב משפחה שלה, שזכה לקבל ממנה מכתבים אישיים. הרבה לפני עידן הסלפי והפילטר והטיקטוק, היא כותבת לו על עצמאות רוחנית אמיתית, על ערך עצמי:

"נוצרת בשביל להעניק אושר ובשביל לקבל אהבה קדושה כשרה", כותבת זלדה לנער, לקראת בר המצווה שלו. "ריבונו של עולם, שרק לא תטעה, בגלל תנאים חיצוניים, ותחשוב אחרת על עצמך. פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמו 'בעיני השכנים' ולא בעיני האינסוף). ואין בזה ענווה כלל – כי אם ריפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות. אהוב את האלוקי שבך ואת כישרונותיך, שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך... החיים יכולים להיות וצריכים להיות יקרים ומפוארים".

אם הייתי מוצאת את הנערה הזו, הייתי מקריאה לה את המילים האלה. 

בפרשת השבוע כתוב "ואהבת לרעך כמוך". עוד לפני שאנחנו אוהבים את הזולת, יש פה הנחת יסוד ברורה מאליה: שאדם אוהב את עצמו.