על כוחו של הדיבור, הגבוה מכוחו של המעשה

כוח הדיבור שבו ניחן האדם, יש לו משמעות גבוהה. עם ישראל במדבר חטאו בעגל ובעוד חטאים בגופם, ואף על פי כן לא נחתם גזר דינם שלא להיכנס לארץ ישראל במשך ארבעים שנה אלא על חטא המרגלים, כאשר הוציאו דיבת הארץ רעה. ומכאן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (משנה ערכין ט"ו, א'): נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה.

וכידוע ליודעי חכמת הנסתר, כי כל המצוות שבמעשה, כגון לולב, שופר – הן מתקנות בעולמות העליונים את החיצוניות (כלים ואורות), ואילו המצוות שבדיבור בלבד, כגון התפילה – מתקנות את הפנימיות (כלים ואורות). וראה בהרחבה בספר הקדוש "עץ חיים" שער פנימיות וחיצוניות.

הטעם שהדיבור עולה בדרגתו

להבנת מעלת הדיבור, יש להקדים את ביאורו הכללי של ספר "החינוך" למצוות התלויות בפיו של אדם, כגון ערכין, נדרים והקדשות, ששורש הדבר נובע משום שכל נכבדות האדם תלויה בדיבור, באשר שהאדם אין לו חלק במעשי העליונים וסגולתם, מלבד בכוח הדיבור שניתן לו מאת הבורא, ורק בגינו נקרא ל"נפש חיה", וכפי תרגומו: "רוח ממללא".

המהר"ל מפראג מגלה עוד, כי בכוח הדיבור באה לידי ביטוי צורת האדם השלימה, כי בהיות שהאדם הינו הרכבה של חומר ורוח, שלא כמו מלאכי רום, שהם מן העליונים, ובשונה מבעלי החיים החומריים לגמרי, ואשר על כן, כל דבר המתייחס אל הדעת – חלקו בעליונים, ואילו הפעולות הגופניות – הם למעשה תולדה ישירה של החומר. בהתאם לכך, הדיבור הינו המעשה היחיד שבו מתאחד הכוח הרוחני עם הגשמי, שאמנם הוא פעולה גשמית של הוצאת הבל פה, אך פעולה זו מבטאת את הדעת הרוחנית שיוצקת תוכן במילים היוצאות מפיו.

נמצא, אם כן, שבכל דבר שנפעל באמירה, יש בו שיתוף כוח החיות העיקרי המתייחד באדם, ובשל כך מעשה עבירה, או להיפך – מעשה מצווה, שנעשים בדיבור, עולים בחומרתם ובמעלתם על מעשה שנעשה בגוף, שבו הוא פועל רק בחלקו החומרי.

הדיבור כנגד בחינת הרוח

בספר "נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, מעמיד על נקודה זו יסודות גדולים בדרך הסוד, ומבאר כי ישנן שלוש בחינות בנפש האדם: נפש, רוח נשמה. וכנגד אותן בחינות ממש הם חלק המעשה, הדיבור והמחשבה שבאדם, כאשר האחד גבוה מרעהו, ושייך למקום נעלה יותר בתיקוני העולמות.

וכך דוד זקנתי, רבנו יוסף חיים זיע"א, בספר "בניהו" מגלה צפונות מחוכמת הנסתר, כי ידוע שהאדם עם מכלול אבריו וגופו הוא כעין דוגמא למידות של מעלה, אשר הקב"ה מנהיג בהן את עולמו. ויש לידע כי בחמש מוצאות הפה: חיך, גרון, שיניים, לשון ושפתיים, מושרשות חמש גבורות, אשר באות לידי גילוי בחמש אצבעות הידיים, שהן כוחות המעשה של האדם. ובהיות שהגבורות שבפה מעולות יותר, לכן האומר בפיו חמור מן העושה, כי במקום עליון הפגם חמור יותר. מובן, אפוא, שגם חלק הדיבור שבאדם פועל במקום גבוה יותר מחלק המעשה.