"אל תספרו לאמא שלי": המילים האחרונות של הלוחם שמסר נפשו בקרב קלקיליה

שמואל יעקובזון נולד בכ"ט באייר תרצ"ו בתל אביב. הוריו, אברהם וחיה יעקובזון, התפרנסו יפה בעיר הגדולה, אך הם דאגו לחינוך ילדיהם. תל אביב, שהיתה בעבר עיר האדמורי"ם, נהפכה לעיר חילונית יותר ויותר. משכך, עקרה משפחת יעקובזון את מקומה לירושלים, לשכונת שערי חסד, בצמוד לביתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, שאיתו יצרו בני המשפחה קשר חם וקרוב. שמואל היה חזק ובעל תושייה, והתגייס לצבא בגיל 18. מהר מאד טיפס בסולם הדרגות, ותוך שנים ספורות נעשה קצין ביחידת הצנחנים המובחרת. בחג הסוכות תשי"ז יצא לחופשה, הגיע לבית הוריו עם הג'יפ הצבאי הגדול ולקח את אחיותיו מלכה, טובה, מאשה ורוחלה, לסיבוב בשכונה. הילדות צהלו והתגאו באח הגיבור שמשרת בצבא.

שבוע לאחר מכן, בכ"ט בתשרי תשי"ז, עלו שני ג'יפים של חברת סולל בונה ממפעלי ים המלח לכיוון באר שבע. הכביש מתחיל בצומת הערבה ומתפתל בעליות צוקי המדבר עד לבאר שבע. אלא שחמישה מתוך ששת יושבי הג'יפים לא הגיעו לבאר שבע. חוליה של מחבלים שחדרה מתוך ממלכת ירדן ריססה את הג'יפים באש תופת מתוך מכונות יריה שהוכנו במערב.

באותו יום נכנסו שני מסתננים מירדן לאבן יהודה שבאיזור נתניה, רצחו באכזריות שני פועלים יהודים וגם כרתו את אזניהם. הארץ רעשה וגעשה, התושבים הרגישו שדמם הפקר. באותם ימים היו השומרון וגם חלקו של ים המלח בידי הירדנים, כל הארץ היתה גבול אחד ארוך. בנוסף לכל זאת, הרשויות בירדן איתרו את עשרת הרוצחים, עצרו אותם לחקירה, ושחררום לחופשי כעבור זמן קצר!

בצבא התקבלה החלטה לבצע פעולת נקם. יחידת הצנחנים, בפיקודו של אריאל שרון, יצאה לקרב על משטרת קלקיליה, שהיתה שייכת אז, כאמור, לממלכת ירדן. אריאל שרון היה לוחם נועז ועצמאי, שהקים כוח ייחודי, חטיבה 101 של הצנחנים, שאותה הוביל לפשיטות בעומק האויב. פעולות אלו כונו "פעולות התגמול".

בה' בחשוון, 10 באוקטובר, יצאה פעולת קלקיליה לדרך. העיר קלקיליה שוכנת במישור, קילומטרים ספורים ממזרח לכפר סבא. כיום כביש 6 עובר בצמוד אליה (מיד אחרי מחלף חורשים לצפון). פיצוץ משטרת קלקיליה הוטל על גדוד 88, בפיקודו של מוטה גור. התפקיד המאתגר יותר – חסימת הכביש שממזרח לקלקיליה, למניעת הגעת תגבורת מהנקודה הירדנית הקרובה, הכפר עזון – הוטל על יחידה 101.

ב-21:30 נכנס גדוד 88 לפעולה. חיש מהר השתלטו על המשטרה ופוצצו את המבנה, אך חטיבה 101, שארבה לתגבורת הירדנית, נקלעה לקרב קשה מאד. הכוח התמקם בוואדי שמדרום לכביש הנוסע בין קלקיליה לעזון (כביש 55). הגל הראשון של התגבורת הוכה ועלה באש, אך אחריו הגיעו עוד ועוד גלים. חיילים נהרגו ונפצעו, והתחמושת החלה לאזול. הכוח נסוג לעבר גבעה (כיום מתחת ליישוב אלפי מנשה), אך גם באזור זה היו צלפים ירדנים. החיילים מאומנים לנוע בחושך ובלי לעורר רעש, אך עקב החיפזון וחוסר הארגון של הצבא באותו הזמן, לא היו כולם לבושים בתלבושת אחידה. אחד הצלפים הירדנים, שהיה כנראה על עץ, קלט את השם "שמואל", וכאשר שמע רחשים בחושך סביבו, רצה לזהות את קרבנו, וקרא בקול "שמואל!". שמואל יעקובזון חשב כי חייל ישראלי קורא לו, אולי פצוע. הוא זז ממקומו מעט, וחולצתו הלבנה בלטה באור הירח. הצלף ירה בו כדור אחד, וחולצתו האדימה תוך רגע. מילותיו האחרונות היו "אל תספרו לאמא שלי".

כאשר נודע בקשר כי המשימה הסתבכה, יצא יצחק רבין יחד עם קבוצת חיילים לג'נין כדי להסיח את דעת האויב ולהעסיק עוד חיילים ירדנים, כוח אחר יצא לחלץ את הפצועים. שמונה עשר חיילי צה"ל נהרגו, ואף על פי שהירדנים איבדו שמונים ושמונה חיילים, המחיר היה גבוה מדי, ובוצעה הפסקה בפעולות התגמול. על הפעולה הזו ספציפית נמתחה ביקורת רבה על ידי גורמים מקצועיים, בכך שהיא לא תוכננה כהלכה, וסיכנה חיי חיילים לשווא. גם הלוחם ירמי ברדנוב הגיע בחולצה לבנה, ובשלב מסוים נורה ע"י צלף.

אמא של שמואל, חיה מרים יעקובזון, אכן התמוטטה. לבה לא עמד בצער, ובסופו של דבר היא חלתה ונפטרה, ונטמנה גם היא, כמו בנה, בהר המנוחות בירושלים. זה סיפורה של משפחה אחת מני רבות, שהתמודדו עם שכול, משפחתו של חייל שמסר את נפשו עבור הצלת עם ישראל. דוֹד שמואל יעקובזון.