שו"ת מלחמה תחת אש: הדילמות ההלכתיות המרתקות של לוחמי גוש עציון

בה' באייר תש"ח, 1948, הכריז דוד בן גוריון בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. עיתונים וצלמים גדשו את בית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד, כשהם מצלמים ומסריטים את ההכרזה הדרמטית. באותם רגעים ממש, כ-70 ק"מ דרומית מזרחית לתל אביב, הלכו שפופים 320 חברי היישובים הדתיים של גוש עציון בשבי הירדני, קשורים זה לזה, מותשים, רעבים וצמאים, כשהם מוכים ומושפלים. השבת נכנסה על יושבי תל אביב – כאזרחים של המדינה שעתה נולדה, ועל תושבי גוש עציון – כשבויים במכלאה שבתוך מחנה "מפרק", אי שם בממלכת ירדן סמוך לגבול עם עירק.

בבוקר יום שבת, שנחגג בכל רחבי הארץ, התרחשה בכפר עציון "חגיגה" מסוג אחר. המון פורעים ערבים עטו על הישוב, בזזו מכל הבא ליד, החריבו, שרפו וניתצו בתים, בתי כנסת ומבני ציבור. זאת לאחר שביום הקודם פוצץ המבנה המרכזי על ידי הצבא הירדני, ו-127 יהודים נהרגו בהתקפה הנוראית. יצחק רבין, ששהה באותה שבת במעלה החמשה שבפרוזדור ירושלים, מתאר ביומנו את צהלות השמחה מירושלים, ואת להבות העשן המיתמרות מכיוון גוש עציון לשעבר.

לא היה בכוחו של צה"ל, בדרך הטבע, להגן על כל נקודות ההתיישבות שהיו בארץ ישראל, וגם הצלחותיו שכן היו באותם ימים נחשבות לנס גמור, מבחינת יחסי הכוחות. גוש עציון נפל, ומדינת ישראל קמה.

אך סיפורו של גוש עציון הוא גם סיפורה של ההתיישבות הדתית. מקימי ומתיישבי הגוש היו אנשים מאמינים ושומרי מצוות, ודרך התמודדותם היתה אמונית יהודית. מכתבים שהתגלו בשנים האחרונות בארכיונים מעידים על שאלות ותשובות הלכתיות, ועל דילמות מסוג זה שליוו אותם מתחילת ההתיישבות ועד הסוף המר.

בשנת תרפ"ז רכשה קבוצת יהודים ממאה שערים, בראשות יעקב רוזנבלום, קרקע במקום שכונה בהמשך "גוש עציון". המקום כונה על ידיהם "מגדל עדר", עקב גבהו, ואכן, בשנה הראשונה לבואם, בחודש אדר ירדו שלגים כבדים כל כך עד כי לא יכלו תושבי הישוב להישאר בו. כך או כך, היישוב נחרב במאורעות תרפ"ט, והוקם מחדש רק בשנת תרצ"ד. גם הפעם השנייה לא ארכה זמן רב. במאורעות תרצ"ו שוב נפגע היישוב, ונאלץ לסגת.

בחודש ניסן תש"ג, באותם ימים שבהם התנהל מעבר לים מרד גטו וורשא הנואש, הוקם מחדש כפר עציון על ידי בוגרי תנועות נוער דתיים. בהמשך הצטרפו אליו עוד יישובים דתיים. בכ"ה בסיון תש"ז נחוג בשמחה טקס נטע רבעי מיבולי הישובים הדתיים, והשמחה רבתה.

בשנת תש"ז החל המצור הערבי, מצור אכזרי וקשה, שבמהלכו מתו מות קדושים אנשי שיירת הל"ה המפורסמת, בניסיון לפרוץ את המצור.

לאורך כל אותם חדשי מצור, מתברר שתושבי הגוש לא עסקו רק בצרכי ההגנה והגוף, אלא גם בצרכים הרוחניים, ובפרט בשאלות הלחימה. מכתבים הופנו לרב הראשי: האם מותר להתאמן בשבת, אף על פי שהסכנה אינה מיידית?

ככל שהתגברה הלחימה, נאלצו להתיר אימונים והגנה בשבת, אך כדי שלא לקלקל לגמרי את קדושת השבת, אסרו על שליחה ופתיחה של מכתבים בשבת. אדם חילוני ששהה שם כתב לאשתו: "כופים עלי כאן משטר לעצור מכתבים עד מוצאי שבת... אני מתגעגע אליך ולא יודע מה שלומך, ואלה מחמירים עלי ולא נותנים לי לקרוא את המכתב עם הגעתו...". להפתעתם, הרב הראשי הרב הרצוג פסק להם לפתוח מכתבים בשבת, שכן הדבר יכול לחזק את לבם של הלוחמים והמגינים, לקבל דברי עידוד ממשפחותיהם. אך הם נתקלו בבעיה חדשה: בהמות לשחיטה היו להם, שוחט היה להם, אך מנקר לא היה – מנקר שיוציא את גיד הנשה ואת החלב כדי להתיר את הבשר באכילה לפי ההלכה. הדרכים אמנם היו חסומות, אבל שדה תעופה אחד קטן היה בגוש. מדוע שלא ישלחו מנקר מוטס? וכך כתבו לירושלים: "אינני יכול להבין שבכל המדינה העברית אי אפשר להשיג מנקר שיסכים לבוא אלינו ולהכשיר כמות כה גדולה של בשר. הרי זה עניין של אספקה שלמענה נופלים אנשים! הלא ימצאו מנקר שיסכים לטוס אלינו?... אנו עומדים בפני מצב קשה מאוד! כי עדיין קשה להתיר אכילת מאכלות אסורות – כל זמן שיש גם דברים אחרים, ומאידך עומד הבשר להתקלקל?".

באחד האירועים נפצע פר גדול מירי של ערבים, תושבי הגוש רצו לנצל את בשרו לאכילה, שכן מלאי המזון היה מוגבל, ולכן רצו לשחוט אותו לפני שימות, אבל רצו שפוסק מוסמך יאשר להם שהפצוע אינו טריפה, ושהוא יהיה כשר בשחיטה. לאחר תחנונים שלא נענו, עקב המצב הקשה גם בירושלים, נכנס הרב צבי טילמן, מתושבי המקום, לסוגיה, עיין בספרים כפי יכולתו ופסק הלכה להתיר. סכין כשר לשחיטה בלי פגם כבר לא נמצא איתם, ולכן אחד החברים התיישב במסגרייה כל הלילה כדי להכין חלף חלק כפי דרישות ההלכה. בבוקר נראה הסכין והנה הוא מהודר, והפר עדיין חי, בחסדי שמים. הוא נשחט, ובשרו נאכל על ידי החברים.

שאלות מרתקות, אך גם מזעזעות בצורה שבה הן משקפות את מצבם הקשה מחד, ואת מסירות נפשם מאידך. יהי זכרם ברוך.