ומה אם אגלה לכם שיש דבר כזה - הנאה מושלמת?

חוקרי המוח גילו דבר מדהים. תחושת הנאה ועונג מתבטאת בפעילות באזור מסוים במֹחַ. לא משנה אם זה עונג כתוצאה ממאכל, משקה, ריח טוב, מוזיקה טובה, כל דבר שלא יהיה, בסוף יש אזור מסוים במֹחַ, מרכז ההנאה, ששם מגיע זרם חשמלי מסוים. כשגילו את זה, הם עשו ניסוי מעניין: לקחו חולדה (חולדה היא יצור די אינטליגנט, ולכן מרבים לעשות איתה ניסויים), והצמידו לה אלקטרודה, בדיוק לאזור הזה במֹחַ. שמו את החולדה הזו בכלוב שיש בו דוושה, וכאשר החולדה לחצה על הדוושה, האלקטרודה הזרימה למֹחַ שלה הנאה בצורה מרוכזת ועוצמתית במיוחד. מסתבר שהחולדה נהנתה כל כך, שברגע שהיא קלטה את זה, היא בשום פנים ואופן לא הסכימה לעזוב את הדוושה, גם לא בשביל לאכול ולשתות. ההנאה מהדוושה היתה עוצמתית יותר לאין ערוך, וכך היא לחצה על הדוושה עד שממש התעלפה מרוב אפיסת כוחות.

לפני שאמשיך בלקח מהניסוי הזה, רק אעדכן: לחולדה שלום, והיא מרגישה טוב מאוד אחרי שחזרה לכלוב רגיל שאין בו דוושה, ועברה תהליך שיקום.

מה בכל זאת לומדים מהסיפור הזה? כאן, בעולם הזה, אנחנו מקבלים הנאה בזכות כל מיני אמצעים, כמו אוכל טוב וכו'. החושים מתווכים לנו את העולם, ועוזרים לנו לקבל הנאה ועונג. אבל יש דרך להגיע למרכז ההנאה ישירות, לעקוף את החושים, "לראות את הקולות" (כמבואר ב"אבן-עזרא", שמות ה' כ"א). גם בעולם הבא, נאמר ש"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה". הרב אורי זוהר זצ"ל שיתף אותי בשיחה שהיתה לו עם בחור אחד, שהתלונן ואמר לו שזה נשמע משעמם. הרב ענה לו את משל החולדה, וסיכם שזיו השכינה הזה, הוא ההנאה והעונג האולטימטיבי, שכל הנאות העולם הזה, הזמניות והארעיות, לא שוות כלום, מול העונג המוחלט של חיבור לקב"ה לנצח נצחים! וכל הבלגן והתלאות של העולם שווים את זה, כי זה מה שיתן לנו חיבור אמיתי ומהותי, עם מי שברא את ההנאה והעונג. אז כאן, בעולם הזה, יש רק ניצוצות, דוגמיות, ומטרתנו לא להשקיע למקסם כאן נוחות והנאה, אלא להיות משקיעים נבונים. אין מצווה לסבול, וגם כאן בעולם כדאי לעשות השתדלות לחיות חיים מאושרים, אבל את עיקר ההשקעה כדאי להשקיע בחכמה, להנאה אולטימטיבית ומוחלטת, שמחוברת לאמת ולתכלית, ונמשכת לנצח נצחים.