לא מה שחשבתם: למה אוכלים מרור בפסח?

המרור הוא מר, זכר לשעבוד, זאת ידוע לכולם. אמנם במקורות הקדומים מבואר שהמרור הוא לא רק כדי שיהיה מר. להיפך, הוא מתבל את המצה ואת הפסח, אלא שיש בו גם מרירות, כדי לזכור את השעבוד. מצוות המרור בתורה היא יחד עם הפסח: "על מצות ומרורים יאכלהו".

וכך נאמר במשנה בפסחים קי"ד ע"א: "הביאו לפניו מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת". ופרשו התוספות: "פרפרת – קרי המרור שאוכל אחר המצה, ופרפרת, כלומר ממשכת המאכל, שהירקות ממשיכות הלב למאכל". הרי שהמרור בסתם נקרא ירק שממשיך הלב לאכול, ולא עוד, אלא שמחמת זה נקרא, שבא מחמת הסעודה, דהיינו שנאכל לתיאבון, וממשיך הלב לאכילת הפת והבשר.

המרור לא רק בא לעשות לנו מר. הוא בא בתור תיבול לפסח. אלא שהטעם שלו צריך להיות מר, כדי להזכיר מרירות. כמו שהחרוסת עשויה בדומה לטיט, כדי להזכיר את טיט השעבוד, אבל זה לא טעמה היחיד.

ובאור החיים הקדוש, בפירושו לפרשת בא, מוסיף ואומר שעניין המרור הוא דרך גדולה לאכול כבני מלכים, שהדרך היא לאכול את הבשר על ידי ירקות חדים. כמו שבזמננו אוכלים בשר, לחם וחסה (המבורגר), כך גם בזמנם. ובגמרא מתואר שרבי ואנטונינוס היו אוכלים תמיד את מאכלם יחד עם חזרת.

יתירה מכך, רבנו ירוחם, תלמידו של הרא"ש, כותב שאין לאכול חזרת בערב פסח, כדי שיאכל מרור לתיאבון. הרי שיש גם הנאה ותיאבון במרור. וכך פוסק השלחן ערוך בסימן תע"ג.

אלא שכאן ישנה מחלוקת מעניינת. החזון אי"ש סובר שיש להעדיף את החריין (שנקרא בטעות חזרת, בעברית מודרנית) על החסה, משום שהחסה איננה מרה – היא מתוקה ונאכלת לתיאבון. גם החזון אי"ש מסכים למה שמבואר במשנה, שהמרור לא צריך להיות "עונש", וזה בסדר שיהיה טעים, אבל עדיין, צריכים להרגיש איזה טעם מר. אם אוכלים חסה ואין שום זכר לטעם מר, נשאלת השאלה אם יוצאים ידי חובה. החזון אי"ש מביא מתלמוד ירושלמי, שכתוב שם שיש לחפש את החסה המרירה, ולכן אומר שאם החסה מתוקה – אולי לא יוצאים ידי חובה.

זה מתכתב עם מנהג אשכנז עתיק היומין, לאכול את החריין כמרור. אף על פי שברור שאינו החזרת, יש סבורים כי הוא ה"תמכא". הסיבה הטכנית לכך, היא שהחסה אינה גדלה בארצות הקרות, היא צריכה חום ושמש, ולכן לא היתה לאשכנזים אפשרות להשתמש בחסה, ובצד זאת גם טענו החזו"א ואחרים שהחסה אינה מרירה מספיק, ולכן העדיפו את החריין. החריין עצמו, אי אפשר לדעת אם הוא מר, כי מרוב חריפות לא מרגישים כלום... אך האמת היא שאם נותנים לחריפות לפוג, ישנה עדיין מרירות שניכרת בו.

ולגבי דברי הירושלמי, שלכאורה מהוים בעיה לאוכלי החסה, כבר כתב מרן הבית יוסף שכוונת הירושלמי היא שהחסה – תחילתה מרה וסופה מתוקה, ולכן אפשר לצאת בה ידי חובה גם כאשר היא מתוקה, כיוון שעצם העובדה שיש חסה מרה, מזכיר את השעבוד. ומי שאינו מסתפק בזה, נוהג לאכול קלח חסה, ובקלח מרגישים את המרירות באופן בולט יותר.