"לא הופתעתי כשאובחנתי בטרשת, אך הופתעתי לשמוע שהיא קיימת אצלי כבר עשר שנים"

"הלוואי ויכולתי לפגוש שוב את המורה חנה הוכברגר שלימדה אותי כילדה בפנימייה בירושלים, את המורה מירה מימון הנערצת מנתיבות, את המזכירה גילה מהפנימייה, ועוד הרבה דמויות מיוחדות במינן שהיו עבורי 'מלאכים טובים' במהלך המסע שעברתי". את הדברים אומרת חנה טחלוב, כשהיא משתפת בסיפור חייה רווי התהפוכות.

"הייתי ילדה בת 11 כשהוציאו אותי מהבית ונשלחתי לפנימייה, ובגיל 19, בתחילת דרכי בתשובה, הגעתי ללמוד בנתיבות. במשך כל אותן שנים עברתי כל כך הרבה ניסיונות, וברור לי שהעובדה שכיום אני אמא לשישה ילדים, כולם אברכים ובני תורה, היא בהחלט בזכות אותן דמויות שנשלחו אליי מן השמיים. גם היכולת שלי להתמודד עם מחלת הטרשת הנפוצה שמלווה אותי בעשרים השנים האחרונות, היא  חד משמעית בזכותן. הקב"ה שלח לי כל כך הרבה שליחים טובים ומיוחדים, שפשוט הכינו אותי לכל מה שאני אמורה לעבור בחיים".

(צילום: shutterstock)

ילדה קטנה, ניסיונות גדולים

"נולדתי לזוג הורים מבוגר", פותחת חנה בסיפורה, "אמא שלי הייתה בזמן הלידה שלי בת 37, ואבא היה קרוב לגיל 60. אחריי נולדה עוד אחות נוספת, צעירה ממני בשלוש שנים. בסך הכל היינו בבית ארבעה ילדים צפופים, ועוד אח גדול מנישואיה הקודמים של אמא. המצב הכלכלי היה קשה מאוד, ואף פעם לא היה לנו קל. בנוסף, אמא שלי טיפלה באותם ימים באמה שהפכה לסיעודית ועברו עלינו תקופות מאוד קשות. אבא היה אדם מקסים ושמח, אך הוא לא היה צעיר, וגם לא בריא".

כילדה, מציינת חנה שהיא התמודדה גם עם ניסיון נוסף, שכן בשונה  מאחיה שנחשבו שניהם לילדים מחוננים והיו 'המוצלחים של בית הספר', היא הייתה רחוקה מלהגיע להישגים כאלו בעקבות קשיי ריכוז ולא עמדה בציפיות של הוריה וגם לא של המורים.

"נאלצתי להתמודד עם קשיים בבית, לצד ציפיות וכעסים בבית הספר. התחושה הייתה מאוד מלחיצה", היא נזכרת, "והשיא הגיע בכיתה ו', כשאבא לקה בליבו בדרכו לבית הכנסת ונפטר. אמא חוותה את זה בצורה מאוד קשה, והמצב הכלכלי שהיה ממילא בשפל המדרגה החמיר עוד יותר. היה ברור באותם ימים שאמא לא תוכל לגדל אותנו, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה רגשית, וכך נשלחתי כילדה בת 11 לפנימיית בית וינגרטיין בירושלים, יחד עם אחותי שהייתה אז בת שבע וחצי.

"אני זוכרת את עצמי בימים הראשונים בפנימייה, מצטרפת לכיתה ו' עם בנות חדשות ובלתי מוכרות, ומרגישה מרוסקת, בלי שום מוטיבציה או כישרון, כשאני לא מאמינה בעצמי לרגע שיוכל לצאת ממני משהו. ואז הגיעה 'המלאכית' הראשונה שלי – המורה חנה הוכברגר שמהרגע הראשון לקחה אותי כפרויקט ואף כינתה אותי: 'בת טיפוחיי'. היא הביאה לי ערמת מחברות וביקשה ממני להשלים את כל מה שהחסרתי, כשהיא מעודדת אותי: 'את מסוגלת', 'נשאר לך רק עוד קצת', ו-'תראי כמה שאת יכולה'. לא היה יום שבו היא לא ישבה איתי יחד, לראות איך אני כותבת, משלימה ומתקדמת. היום כשבגרתי אני יודעת להסביר איך המורה חנה עשתה את זה, היא פשוט העלתה אותי על המסלול. אני זוקפת לה את כל הזכויות לכך שהתחלתי פשוט להאמין בעצמי ונוכחתי לראות תוצאות.

"מאז הגיעו עוד מורות ודמויות נוספות, שכל אחת מהן נשתלה בדיוק ברגע הנכון עבורי. כך למשל הייתה בפנימייה שלנו מזכירה, אישה צעירה ומתוקה במיוחד, שאהבה מאוד אותי ואת אחותי ודאגה לנו כל הזמן. אני זוכרת את יום ראשון שהגיע אחרי שבת חופשית וירד בו שלג כבד, אמא שלחה אותנו לפנימייה ללא  לבוש מתאים למזג האוויר עם חצאיות שתפרה לנו מבדים עם גומי רפוי. אני זוכרת את עצמנו מבוססות בשלג בעליות בדרך לפנימייה, מחזיקות ביד אחת את המטרייה השבורה וביד השנייה את החצאיות שלא ייפלו, רועדות מקור, ואז מגיעות לפנימייה, המזכירה מקבלת אותנו במאור פנים ובחיוך גדול – מגישה לנו בגדים מכובסים ונעימים, דואגת שלא יחסר לנו דבר. עד היום אני נזכרת בכך עם דמעות בעיניים. כמה אהבה קיבלנו ממנה, כמה מילים טובות שהגיעו בדיוק במקום הנכון, ודאגה אמיתית שכל כך היינו זקוקות לה.

"אחרי כמה שנים בבית הספר המשכתי לאחד התיכונים המובילים בעיר, כשאני פורחת חברתית וגם לימודית. עשיתי בגרות מלאה, כולל ארבע יחידות באנגלית, ומצאתי את עצמי יכולה ומצליחה כמו כולן, ובמקרים רבים – יותר מכולן".

(צילום: shutterstock)

"ארגנתי לעצמי את האירוסין"

בכיתה י"ב עברה חנה תהליך של חיזוק והתגבשה אצלה ההחלטה כי ברצונה לשמור מצוות. "לא ידעתי איך לעשות את זה", היא מספרת, "כי אמנם המשפחה שלנו הייתה מסורתית, אך הדת אף פעם לא תפסה מקום בבית, וחלק מאחיי היו אנטי דתיים באופן מובהק. כך קרה שכשהייתי מחוץ לבית התלבשתי בצניעות ושמרתי ככל יכולתי, וכאשר הייתי בבית הקפדתי לא לאכול מאכלים שאינם כשרים וכן שמרתי בקנאות לא לצפות בטלוויזיה.

"כשסיימתי את התיכון נדרשתי לבחור לימודי מקצוע, והתגבשה אצלי ההחלטה ללמוד בסמינר נתיבות, אצל המורה המפורסמת מירה מימון, הידועה בגישה החיובית, באמון ובבניית אישיות שלה. עד היום אני מודה לבורא עולם ששלח אותי לשם. כי אלו היו שנים שעברתי בהן התחזקות רוחנית כל כך גדולה, כשהיו לצידי הדמויות הכי מתאימות. זכיתי לגדול במשך שנתיים בחממה מדהימה, לשמוע שיעורי יהדות, תורה ודינים, שהעשירו אותי, וגם ללמוד את מקצוע ההוראה שבאותן שנים כבר היה ברור לי שזה התחום בו ארצה לעסוק במשך חיי, ובעיקר להתוודע לחיים בראי האמונה והגישה החיובית בחיים".

חנה מציינת כי חלומה הגדול באותה עת היה לזכות בחתן ירא שמיים שיעסוק בתורה, אך היא ידעה שזה לא  מובן מאליו. "כשהכרתי את בעלי", היא מספרת, "האחים שלי מאוד התנגדו לכך, וטענו ש'מה פתאום? את צריכה להתחתן עם בוגר אוניברסיטה ולא עם בחור ישיבה'. לבסוף נפרדנו למשך שלושה חודשים שלאחריהם היה ברור לי שאני עושה הכל כדי להחזיר את השידוך, כי 'זה החתן שלי'. הפעם עשינו זאת דרך הרב כשאני מתייעצת לאורך כל הדרך עם המורה שלי סמדר שמעודדת אותי 'להריץ את העגלה'.

"הגענו להחלטה שאנו מעוניינים לסגור את השידוך, אך לא היה לי מי שיארגן את האירוסין. לבסוף לקחתי מעט כסף שהיה לי וקניתי פירות ועוגות בבני ברק, ואת האירוסין קיימנו בביתה של אחותי בחולון. החשש הגדול שלי היה מכך שמשפחתי לא תגיע לחתונה, ואני זוכרת את עצמי מגיעה בתחילת הערב לאולם, מגלה שהוא ריק, ומרגישה איך שהלב נופל. אבל בסופו של דבר הם הגיעו והחתונה הייתה שמחה ומרגשת מאוד".

אחרי החתונה החלה חנה לעסוק בהוראה, ומהר מאוד החלו להיוולד להם הילדים. "היינו מאושרים", היא נזכרת, "הרגשתי זכות גדולה כל כך לגדל את הילדים שלי בבית, ידעתי שזה לא מובן מאליו, והרגשתי שברוך ה' עברתי את הניסיונות של חיי, וכעת נכונו לי רק נחת ובריאות. לרגע לא שיערתי את ההתמודדות שמצפה לי בהמשך".

(צילום: shutterstock)

האבחון: טרשת נפוצה

שני בנים נולדו לחנה ולבעלה בזה אחר זה, ולאחריהם נולדה בת. אלא שאז, אחרי הלידה השלישית, החלה חנה לשים לב שהיא "רואה כפול". "במקום לראות את התינוקת פעם אחת ראיתי ארבע פעמים, כי בכל עין ראיתי פעמיים", היא מנסה להמחיש. "בנוסף, סבלתי בתחילת כל יום מטשטוש בראייה ומסנוורים. כמובן שהכתובת הראשונה הייתה אצל רופאת עיניים, היא שלחה אותי לבדיקת סי.טי ואחרי חודש של סיוטים ומחשבות על כך שאולי יש לי גידול, הסתבר שהכל תקין. גם התסמינים פחתו, והמשכנו הלאה בחיים.

"בהיריון הרביעי התחילו שוב תסמינים שלא הכרתי, ובעיקר היו נפילות. פשוט הייתי הולכת ברחוב ונופלת, בלי להבין מה קורה איתי. אחר כך היה הריון נוסף, ובתקופה שאחרי הלידה נתקפתי בתופעה חדשה – חוסר תחושה ברגליים, כאילו אני לא מרגישה אותן.

"ואז הגיע ההיריון השישי ובעקבותיו כל התסמינים ביחד – חוסר תחושה ברגליים, כאבי צוואר, כפל ראיה וחולשה כללית. במשך שנתיים הצלחתי לסחוב את המצב, אך לאחר מכן הגעתי לשלב בו אני כמעט לא מסוגלת ללכת. רק אז הגעתי לבית החולים איכילוב, שם אבחנו שמדובר בטרשת נפוצה".

את יום האבחון זוכרת חנה כאילו היה אתמול. "זה היה בערב חג השבועות", היא מספרת, "וכשהבנתי שאני מתפנה לבית החולים דאגתי לבשל לילדים את האוכל, לגמור לשטוף את הבית ורק אז יצאתי. אני לא רוצה לספר בכמה מאמצים עלו לי אותם בישולים ושטיפה, כי כבר הייתי מתנגשת בקירות, אבל לא עשיתי לעצמי הנחות. האמת שלא הופתעתי כשגילו אצלי טרשת. הרגשתי שמשהו בגוף לא מתפקד, אבל ההפתעה הגדולה הייתה כשהסתבר שהטרשת נוכחת אצלי בגוף כבר עשר שנים".

איך מקבלים כזו בשורה? איך ממשיכים הלאה?

"היה לי מאוד קשה. בפרט שמי שהעבירה לי את המסר לא הצטיינה ברגישות יתרה, והיא גם לא ממש הייתה מעודכנת. לפי מה שהיא תיארה לי ניתן היה להבין שהחיים מתקצרים והרגשתי שאני הולכת למות בקרוב. עוד באותו יום התקשרתי לגיסתי כדי לבקש שתדאג לבת הקטנה שלי בת השנתיים, פחדתי שלא אראה אותה יותר.

"שבועיים אחרי השחרור חגגנו בר מצווה לבן הבכור שלנו, ואני זוכרת את עצמי בסערת רגשות – כל כך שמחה ומתרגשת מהמאורע, ויחד עם זה חוששת נורא מפני הבאות. האמת היא שחלפו בערך שלושה חודשים עד שהתחלתי להפנים את העובדה שאני חולה, ללמוד לא לרטון על כך, כי זהו רצונו של מלך מלכי המלכים, וגם לדעת להודות על כך שברוך ה' המחלה מתקדמת אצלי באיטיות, יחד עם תרופות והמדע שמתקדם כל הזמן".

חנה מציינת כי זמן בו מתגלה מחלה הוא זמן של חשבון נפש, ובאותה תקופה היא למדה להסתכל על החיים ולהבין עד כמה הקב"ה היה איתה לאורך כל הדרך, ושלח לה תמיד את הדמויות הנכונות שילוו אותה בחייה. "זה גרם לי להחליט שגם אני רוצה להימנות על אותם אנשים טובים. כמורה סיגלתי לעצמי את היכולת לרומם תלמידים שנמצאים דווקא בקצה, ולא רק תודה, לתת להם את האהבה שהם צריכים ולדאוג לכך שלא ייפלו בין הכיסאות. למדה אצלי ילדה עם בעיות קשב וריכוז ואימפולסיביות, והצלחתי בסייעתא דשמיא לגרום לה לשבת בכיתה כמו כולן ולחברות להכיל אותה, לתלמיד אחר שהיה עם קושי לימודי קניתי חוברות לימוד מיוחדות שיעזרו לו להחזיק מעמד כשהיא שומרת איתו על קשר עין לאורך השיעור, וכן הלאה.

"בשנים שקדמו לגילוי הייתי מורה בכיתות היסודי, ושאבתי חדווה וסיפוק מהיכולת לעודד את הילדות המקסימות, ולראות איך שאישיותן נבנית מכל מילה של עידוד וחיזוק. בעקבות הטרשת אמנם הפסקתי את ההוראה הפורמלית, אבל החלטתי למנף את תודעת מהות האישה כאם או מורה מחנכת בישראל. כך פיתחתי את שיטת 'ששת האפקטים' שמאפשרת לנו כהורים וכמחנכים להפנים ולהשריש בילדים את החוסן הנפשי לו הם כל כך זקוקים. הפקתי תוכנית אור קולית המשלבת שיח והרצאה שלי יחד עם קטעי שירה ומסך עם מקורות מעצימים, הנותנים  לכל אמא ואשת חינוך להאמין בעצמה כמה משמעותית היא בעיצוב האישיות בקרב ילדינו, וגם ללמוד איך לעשות זאת בדרך מעצימה וחיובית. התכנית שלי מיועדת לערבי הורים, לגיבוש צוות, מורות ואפילו לבנות בכיתות הסמינר.

"בנוסף פתחתי קבוצות ווטסאפ לאימהות עם חיזוק שבועי בנושא בניית האישיות, וכן אני מעבירה הרצאות וסדנאות לקבוצות לפי הזמנה. מיום ליום אני מבינה כמה כוח ועוצמה יש לנו בידיים כהורים וכמחנכים, כמה שאנחנו יכולים להשפיע על הילדים שלנו, ובאמצעות חידוד המבט על המעלות שבהם מילה טובה ממש לבנות את עולמם ".

ומה שלומך כיום?

"ברוך ה' המצב שלי יציב, וההתקפים מגיעים רק לעתים רחוקות. אני משתדלת לנהל את הבית ככל יכולתי, אך הפנמתי את ההבנה שיש פעולות רבות שמעייפות אותי ולא כל דבר אני יכולה לעשות, אז אני עושה מה שאני מסוגלת נמשל על הכנת אוכל לא מוותרת, כי לדעתי ארוחה חמה שמקבלת את הילדים בבית, זה מה שעושה את היום. אבל את עבודות הבית אני כמעט לא מבצעת, והבנות הגדולות שלי אחראיות עליהן.

"מבחינה מקצועית, כפי שציינתי אני מנחה קבוצות, מייעצת ומוסרת הרצאות, כשאני בטוחה בדבר אחד: 'המענה שילדים ותלמידים משוועים לקבל הוא יחס ושיראו אותם באור חיובי  שיאמינו בהם והם מצידם יתנו מעצמם כל אשר לאל ידם'. בתוך זה אני מוצאת גם את הזמן לקרוא תהילים ולהתחזק באמונה ובקרבה לבורא עולם, מתוך הבנה שהוא רופא כל בשר, והיחיד שיכול לרפא כל מחלה".