הרמב"ן על פרשת תזריע-מצורע: דבר תורה קצר ומרתק לשולחן השבת

המצורע, כאשר נטהר, מביא שתי צפורים, ואת האחת משלח על פני השדה.

כותב הרמב"ן: "הטעם – כסוד השעיר המשתלח, ושם ישתלח לעזאזל המדברה, וכאן לפורחות השדה, ועוד אפרש זה בעז"ה".

גם בשעיר המשלח וגם בציפור של המצורע הטעם הוא אחד.

הרב הדר מרוגלין בספרו "למרגלות הרמב"ן" מבאר כי בשני המקרים מדובר בשיקום ממצב של כליה גמורה, של חדלון החיים במבט הרוחני.

אודות יום הכיפורים נאמר במדרש: "ועם נברא יהלל קה. על מי נאמר פסוק זה, על כל דור ודור נאמר שהם מתים בכל דנה במעשיהם הרעים, והקב"ה מחיה אותם ביום הכיפורים שמוחל להם עוונותיהם ובוראם בריאה חדשה".

אף המצורע, עליו נאמר: "ארבעה חשובים כמת: עני, ומצורע..." הצרעת באה עליו בעקבות לשון הרע, ועל כ אומרת הגמרא: "סיפר – אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש". שני לאה, לא רק לתיקון הם נזקקים, אלא אף לבריאה מחדש.

הרמב"ן מבאר באריכות שהשעיר לעזאזל אינו קרבן. אין אנו מקריבים אותו, אלא הוא ניתן כשוחד לשטן, כדי שלא יקטררג. והוא משתלח במדבר שהוא מקום של שממון וחורבן, בבעלות של מידת הדין, ושולחים שם את השעיר כדי שהשטן לא יבטל את הקרבנות של יום הכיפורים.

יום הכיפורים הוא יום של קרבה נפלאה אל ה', הדבקות והרוממות של יום זה הם היוצרים את הטהרה והקרבה המנקים את העוונות. אך יש מקום לקטרוג: כי אם אין הכרה במציאות של צד הרע, אז הדבקות אינה שלמה, אין לה קיום לאורך זמן. רק אם מכירים את הצד הרע, ועם כל זאת יש התמסרות לקרבה ודבקות – אז הדבקות אמיתית, ואז בטל הקטרוג.

וזה עניין השעיר לעזאזל, בתהליך הבריאה מחדש של יום הכיפורים, ואף בתהליך טהרת המצורע, הנצרך אף הוא לבריאה מחדש. בשני אלה יש הכרה בכוחות הרע. השעיר – בשילוחו לעזאזל, והציפור – בשילוחה על פני השדה. והכרה זו פותחת את האפשרות להכרה מלאה ואמיתית ביכולת של הקב"ה להביא כפרה וטהרה, למרות כל הכשלונות שנעשו עד כה, בבחינת בריאה מחדש. כי אפשר, תמיד, להתחיל מחדש.