נתיבות שלום על פרשת ואתחנן: פירוש קצר ומעורר השראה לשולחן השבת

בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן, מובאת תפילתו של משה רבנו: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. ה' אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי קל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ".

מבאר הנתיבות שלום כי חז"ל אמרו שמשה רבנו התפלל 515 תפילות כמנין "ואתחנן". ויש להבין, כי הרי כל מעייניו של משה היו רק לעשות את רצון ה', ומדוע הרבה להפציר ב-515 תפילות להיכנס לארץ ישראל אחרי שראה כי אין זה רצון ה' להיכנס.

והנה נאמר בספרים הקדושים שאילו היה משה נכנס לארץ ישראל ובונה את בית המקדש, לא היה שייך שייחרב בית המקדש, וכאשר ישראל היו חוטאים לא היה הקב"ה מכלה חמתו בעצים ובאבנים, וחלילה היתה נגזרת עליהם כליה. ומסתמא ידע משה את זה, ומדוע כל כך התחנן להיכנס לארץ ישראל?

עוד מוסיף הנתיבות שלום: יש לבאר את כפילות הלשונות, "ה' אלוקים", שה' הוא מידת החסד והרחמים, ו"אלוקים" הוא מידת הדין, וכן: "אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה", ש"גדלך" הוא מידת החסד, ו"ידך החזקה" היא מידת הגבורה, וכן "אשר מי קל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", לשם מה אמר "בשמים ובארץ", וכן מה שאמר "וכגבורותיך", וכי איזה גבורה היה צריך בכדי שמשה רבנו ייכנס לארץ ישראל?

מבאר הנתיבות שלום כי כאשר יש גזרה על האדם, יש גזר דין ממידת הגבורה בכדי להענישו, ויש גזר דין ממידת החסד, שאמנם נראה כגזרה רעה, אך בעצם הוא לגמרי ממידת החסד לטובת האדם, ורק שהחסד מכוסה ונסתר, וכארמור שזה שמשה לא נכנס לארץ ישראל היה לטובת ישראל, וזהו שאמר משה: "ה' אלוקים", שביקש על 2 המידות" ה' ואלוקים, בין אם זה גזר דין ממידת החסד ובין אם זה ממידת הדין. וכן "את גדלך ואת ידך החזקה", שהם גם כן מידת החסד ומידת הגבורה, שתתבטל הגזרה מהיכן שהיא. ועל זה ביקש "מי קל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", שאף אם זה לטובת ישראל, הרי אתה יכול לשדד כל המערכות ומי יאמר לך מה תעשה, ויכול אתה לעשות שאכנס לארץ ישראל.

מוסיף הנתיבות שלום: וכל זה בא ללמדנו שכך צריכה להיות תפילתו של יהודי כאשר מבקש איזה דבר מהקב"ה, שאמנם ודאי הכל מצד הטוב, כי הקב"ה חפץ רק להיטיב שמדרך הטוב להיטיב, אך יבקש מהקב"ה שהכל בידו, שיגיע אליו החסד באופן שתתבטל הגזרה, וזהו אומרו "בשמים ובארץ", כפי שאמר הרבי מרוזין, שבעולם הזה הוא רואה את כל הצרות העוברות על עם ישראל, אך כאשר הוא מתעלה לעולמות העליונים לבקש עליהם רחמים הריהו רואה שבעצם הכל לטובה, שכל הנהגת הקב"ה עם ישראל וכל מה שעובר עליהם זה רק לטובתם, ואחר כך כאשר הוא יורד שוב לזה העולם, רואה שוב איך שכלל ישראל מצק בצרותיו, על כן הוא מבקש מה' יתברך: הרי אתה נמצא בשמים ובארץ, תעזור ותושיע שיהיה רק טוב הן בשורשו והן בגילוי בעולם הזה. וזהו שביקש משה: "אשר מי קל בשמים ובארץ", שהרי אתה נמצא בשמים ובארץ, ויכול לקיים 2 הדברים: תעשה שיהיה הטוב כפי שהוא בשורשו בשמים, מבלי שיהיה הרע בארץ.

עוד מבאר הנתיבות שלום: הסיבה לכך שמשה הפציר מאוד, אף שהיה עבד נאמן שכל תכליתו לעשות את רצון ה', והרי רצון ה' היה שלא ייכנס לארץ ישראל, יש לבאר שכל התפילות לא היה עבור עצמו כי אם בשביל כלל ישראל שיהיה כבר התיקון הגמור. וזה שהתחיל "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", היינו אחר שכבש את סיחון ועוג, וכניע וביטל את 2 הקליפות הקשות ביותר שמנעו מישראל להיכנס לארץ ישראל, וסבר משה שעכשיו הזמן מוכשר לתיקון הגמור, שכל הבריאה תגיע אל תיקונה הגמור ויקויים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וממילא כבר לא יהיה חשש פן יחטאו ישראל ויכלה חלילה חמתו בהם. על  זה היו כל 515 התפילות שהתפלל משה , לא על עצמו כי אם שכלל ישראל יזכו כבר לתיקון הגמור, שעל ידי שייכנס לארץ ישראל ויבנה את בית המקדש יהיה התיקון הגמור ולא יהיה יותר החשש שיחטאו ישראל. והשיב לו הקב"ה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", כי עדיין לא הגיעה שעת התיקון הגמור.