נתיבות שלום על פרשת ויקהל: האחדות פותחת שערי שמים

פרשת השבוע, פרשת ויקהל, פותחת בפסוק:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם".

הפרשה נושאת בתוכה מסר על כוחה העצום של האחדות בעם ישראל. הנתיבות שלום מלמד שפרשה זו נאמרה מיד לאחר התפייסות הקב"ה עם ישראל על חטא העגל, ומתארת את הדרך שבה זכה עם ישראל לכפרה. מעשהו הראשון של משה רבנו היה לאחד את העם – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל".

מבאר הנתיבות שלום כי הבשורה הטובה שבישר משה לישראל ברדתו מן ההר היתה כי הקב"ה נעתר לבקשתו שחטא העגל לא יתייחס אל כלל ישראל, אלא כחטא של יחיד ופרט בפני עצמו, אבל כלל ישראל נשאר בצדקתו, ומכח זה נתפייס הקב"ה עם ישראל. זו כוונת הפסוק: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", שהודיע להם את החידוש הזה, שיש עולם של "כלל ישראל", אשר לשם לא הגיע החטא, ומכח זה נתפייס הקב"ה עם בניו על חטא העגל.

זה הדבר הראשון שעשה משה רבנו ברדתו מן ההר: "ויקהל משה", להקהילם ולאחדם יחד, שזו היתה הכפרה על מעשה העגל. ועל פי זה אפשר לבאר את הפסוק: "ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם", והכוונה על "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" - כלומר שזאת ציווה השם יתברך לעשות כדי לכפר על מעשה העגל – שיתאחדו יחד, וכל אחד יכלול את עצמו בכללות ישראל, שאז יתכפר עוונם. וזהו פירוש "לעשות אותם", שהעשייה היא להתאחד יחד עם עוד יהודים ולכלול את עצמו בכלל ישראל.

וכך אפשר לבאר את מאמר חז"ל: "לא חטאו ישראל אלא להורות תשובה לרבים" (עבודה זרה ד'), היינו להורות את דרך התשובה של הרבים, שעל ידי שעושים תשובה בהתאחדות עם כלל ישראל - מתכפרים כל החטאים.

הסיבה לכך, מבאר הנתיבות שלום, היא שכל שלטונם של כחות הטומאה הינה רק על היחיד שאינו נכלל בכללות ישראל, אך מי שכולל את עצמו בכללות ישראל יש לו את כל כח הכלל ואין כחות הטומאה יכולים לשלוט עליו, הן בעניינים רוחניים, והן בעניינים גשמיים.

הנתיבות שלום מוסיף ומסביר כי זהו עניין 2 המצוות שציווה משה רבנו לישראל בפרשה זו, פרשת ויקהל: מצוות שבת ומצוות המשכן.

מצוות שבת שייכת לכלל ישראל, כפי שפירשו רבותינו: "כנסת ישראל תהיה בת זוגך", כי היחיד אינו מסוגל להגיע לדרגת בן זוג לשבת קודש, ואין בכוחו להשיג הארת השבת וקדושתה, רק מכח כנסת ישראל, שיהודים מאוחדים יחד, הם יכולים להיות בבחינת בן זוג לשבת, ולקבל את כל הארות השבת.

עוד מבאר הנתיבות שלום כי זהו גם ענין המשכן שנבנה מכלל ישראל, שכולם הביאו את תרומתם למלאכת המשכן. בוודאי היו בישראל כאלו שהיו מוכנים לתת לבדם את כל הדרוש למלאכת המשכן, אך הציווי היה שהמשכן יהיה ע"י כלל ישראל, שכל אחד ייתן את חלקו במחצית השקל, ואז המשכן יהיה כולל את כל ישראל.

כדוגמה נוספת מביא הנתיבות שלום את ענין קרבן הפסח שנאכל בחבורה, שלא מצאנו בשום קרבן ענין זה שצריך להיות נאכל בחבורה. והסיבה לכך היא שבמצרים היו ישראל במצב כה שפל וירוד ושקועים במ"ט שערי טומאה, ואיך היו יכולים להתעלות לגילויים העליונים של יציאת מצרים, לכך היו צריכים לקרבן פסח שנאכל בחבורה, לכח הרבים, שעל ידו יכולים להתעלות מהמצבים הגרועים ביותר. וכן הארת קבלת התורה, בה נאמר: "ויחן שם ישראל בלב אחד כאיש אחד", שמכח זה הגיעו למדרגה העליונה של קבלת התורה, שנפתחו כל 7 הרקיעים, וראו שאין עוד מלבדו.

לסיכום, פרשת ויקהל מזכירה לנו שאחדות אינה רק מעלה רוחנית, אלא גם המפתח לכפרה, לתיקון ולהתחדשות. כאשר עם ישראל מתלכד ופועל יחד, הוא משיג עוצמות אדירות שמאפשרות להתעלות מעבר לכישלונות ולבנות עתיד חדש. כמו בימי משה רבנו, האחדות מאפשרת לנו לכפר על חטאי העבר, להתחזק ברוחנו, ולהפוך כל אתגר להזדמנות לצמיחה. המסר הזה מחייב אותנו גם כיום, כחברה וכיחידים, לשאוף לאחדות כבסיס לכל מעשינו, מתוך אמונה שכוח הכלל הוא הדרך לגאולה ולחיים מלאי ברכה.