מורן קורס ברשמים מרגשים: החיוך שמנצח את הכאב

בית הרפואה. מסדרונות ארוכים, ריח מחטא באוויר, חיילים פצועים מנסים לעכל מציאות חדשה. ואז הוא נכנס. על כיסא גלגלים, עם עיניים שמאירות כמו נרות חנוכה שלא כבו מעולם. חיוך שמחזיק עולם שלם. שמעון מהשומרון.

הוא לא מביא מתנות. לא שקיות ממתקים, לא משלוחי מנות עם ספרי קודש כפי שאנחנו הבאנו.

הוא מביא משהו אחר. משהו שאין עליו תג מחיר, אבל הוא שווה זהב – הוא מביא חיוך ותקווה.

כי מי שמכיר את החושך, יודע איך להדליק אור.

שמעון מגיע לכאן בכל שבוע כבר 19 שנה. אף אחד לא הזמין אותו, אף אחד לא ביקש. הוא פשוט מגיע. כמו שעון. כמו תפילה קבועה. לפני עשרים שנה, בפיגוע טרור, הכאב פגש אותו פנים אל פנים. אבל הוא לא עצר. לא נתן לנכות להגדיר אותו. במקום להיות מי שצריך עידוד, הוא הפך להיות זה שמעודד.

"יש הרבה שמביאים מתנות", הוא אומר לי בפשטות. "אני מביא את עצמי. את החיוך שלי. את העובדה שהחיים ממשיכים, גם כשנראה שהם נעצרו".

וזה מה שמדהים. הוא לא מחפש מחיאות כפיים. לא ראיון חגיגי בעיתון. לא תמונה נוצצת. הוא פשוט מגיע. כי ככה יהודי עושה. כי כשפרט אחד קם מהכאב שלו – הוא מרים איתו את הכלל.

וזה הרי כל הסיפור שלנו כעם, לא?

שמעון הוא אולי אדם אחד, אבל כל חייל פצוע שהוא פוגש יוצא מהמפגש הזה אחר. עם קצת יותר כוח. עם קצת יותר אמונה. עם עיניים טיפה יותר מאירות.

לקחתי ממנו שיעור לחיים. שיעור בשקט. בשמחה. במסירות נפש שקטה, בלי כתבות, בלי רעש. אף אחד לא מוחא לו כפיים על זה.

בשקט בשקט הוא פועל, בעקביות ובחיוך אינסופי.

כי כשיהודי עושה בשביל עם ישראל, זה הכי פרטי והכי כללי ביחד. וזה הסוד של העקומה הגדולה שלנו – כל פרט קטן שמתחבר, יוצר את העם הכי יפה שיש.

ואני?

יצאתי משם אחרת. כי יש אנשים שהולכים עם הצלקות שלהם, ויש אנשים שהופכים אותן לאור. ושמעון? הוא לא רק מביא חיוך – הוא מוכיח שהחיים מנצחים.