כמעט שלא אכל ולא ישן: מי היה רבי ישראל מרוז'ין?

ישראל בער נולד בכפר קטן בפלך ז'יטומיר שבאוקראינה. שליש מתושבי הכפר היו יהודים, בתי הכפר היו עשויים עץ ומטים לנפול, סדקים וחורים נאטמו בסמרטוטים, מטבח לא היה בבית, שירותים היה בחצר משותפת. בין הבתים השתרעו רחובות לא סלולים, טבועים בבוץ רוב השנה. הפרנסה היתה קשה – מסחר זעיר, שדרש מאמץ רב והביא הכנסה מעטה. השנה היתה תק"פ, 1820.

והנה כעת הוא נכנס לטירה מפוארת. הוא חוצה חומת אבן, פוסע על שביל סלול. מימינו מתנשא ארמון ענק בעל צריחים, לשמאלו בית המשרתים. לפניו, בהמשך השביל, נמצא "חדר האירוח", שמשקופי דלתותיו מצופים זהב. ישראל בער הקיף את הארמון, חצה גן ירק מטופח עם מזרקות, ונכנס לאולם קבלת הפנים, אולם ענק שעשוי להכיל אלפי אנשים, מרוהט בטוב טעם, עם חרסינה סינית ומראות ענק. משרתים חוצים את האולם כשהם מאבקים את הרהיטים, ומהמטבח הענק עולה ריחם של תבשילים שכמותם מעולם לא זכה לראות. מהצד השני של האחוזה נשמעות צהלות הסוסים הרבים שבאורווה.

האם הגיע ישראל בער לטירתו של הפריץ המקומי? אל יורש העצר של הקיסר? לא, הוא הגיע אל הרבי שלו, האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין. חצר המלכות של רוז'ין היתה מקום המפגש של יהודי האזור. את הרבי עצמו לא זכו לראות אלא בשבת. ספון היה בחדרו, המאובזר ברהיטים יוקרתיים, לבושו היה כשל אציל אוקראיני. "מלך ישראל מרוז'ין", כינו אותו בהערצה.

באותם ימים פשתה תנועת ההשכלה, וסופרי ההשכלה התלוצצו מרבי ישראל. האם פריץ הוא? מדוע הוא מבזבז את ממונם של ישראל? מהי ההתנהגות הגאוותנית הזו? האם כך נראה צדיק? והאם לא מוטב שייתן את הכסף הרב לעניים?

אכן, הם לא באמת יכלו להבין את משמעות חצרו של רבי ישראל עבור היהודים. רבי ישראל מרוז'ין פיזר הרבה צדקות לעניים, אבל הוא לא יכול, כמובן, לגרום לכך שלא יהיו עוד עניים. מה שהוא כן יכל לעשות, זה לספק לאותם יהודים קשי יום, רדופים, פוחדים על נפשם מלחץ הגויים – חצר של  מלכות, שבה כל אחד יכול להיסמך על שולחן גבוה. יהודי יצא מביתו העלוב והגיע אל מעונו של הרבי, שם הוא הרגיש כי גם לו יש מלך, גם לו יש מקור של עושר ושפע וכבוד וגאווה. שם הוא שמע דברי תורה, לא בתוך צריף מט ליפול, אלא באולם מפואר עטור זהב. משם יצא גם עם סכום נאה שקיבל לפי הצורך. חצר המלכות של רוז'ין היתה מפלטם של היהודים, המקום שבו יכלו להתרווח, חשו כמו עולי הרגל לבית המקדש בשעתו.

רבי ישראל לא היה עשיר. יהודים עשירים מחסידיו תרמו לבניית החצר המופלאה שלו, וכך תיווך רבי ישראל את העושר ששכן אצל בנקאים יהודים עשירים שגרו בערים הגדולות, לכל יהודי הכפרים והאזור. כולם נהנו מהפאר וההדר שסביב חצרו של הרבי. התורה והחכמה והעצה שקיבלו שם היו מהולים בכבוד עצמי יהודי, בראש מורם, ואגדות פלאים הסתובבו על המקום.

רבי ישראל עצמו לא נהנה באצבע קטנה מכל הפאר וההדר, וכמעט שלא נגע בתבשילים שהיו מחולקים באלפיהם ליהודי האזור. מספרים עליו שנעליו היו מצופות זהב, אבל היו נטולות סוליה. הוא דרך על האדמה הקשה ועל האבנים, כדי שלא ליהנות. כמעט שלא אכל וכמעט שלא ישן, ולכל יהודי, אפילו הכי פשוט, היה פונה ברוך ובחמלה, ולא התנשא על אף אדם. עשרות יהודים היו גרים בחצרו דרך קבע, מהם תלמידי חכמים שינקו את תורתו, ומהם קשי יום שנספחו על "חצר מלך היהודים".

בשנת תקצ"ח מסרו את רבי ישראל לשלטון באשמת הריגת מוסרים, והוא הושם בבית הכלא. לאחר תלאות רבות הצליחו חסידיו לשחד את שומרי הכלא. רבי ישראל נמלט לאוסטרו-הונגריה, שם הקים את חצרו בעיירה סדיגורא. הוא הצליח להקים מחדש את חצרו המפוארת והמרווחת, והמשיך להפיח חיים ביהודי הכפרים באזור. כך נהפכה חסידות רוז'ין לחסידות סדיגורא, שקיימת עד ימינו.