חוק לישראל - פרשת בלק, יום שני

תורה

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם: וַאֲמַר לְהוֹן בִּיתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא וְאָתֵב יַתְכוֹן פִּתְגָמָא כְּמָא דִי יְמַלֵיל יְיָ עִמִי וְאוֹרִיכוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם:
(ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ: וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר מָן גוּבְרַיָא הָאִלֵין דְעִמָךְ:
(י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: וַאֲמַר בִּלְעָם קֳדָם יְיָ בָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא דְמוֹאָב שְׁלַח לְוָתִי:
(יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו: הָא עַמָא דִי נְפַק מִמִצְרַיִם וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא כְּעַן אִיתָא לוֹט לִי יָתֵיהּ מָאִים אֵיכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וְאֲתָרֵיכִינֵיהּ:

נביאים מיכה פרק ה

(יב) וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: וַאֲשֵׁיצֵי צַלְמֵי עַמְמַיָא וְקָמָתְהוֹן מִבֵּינָךְ וְלָא תִשְׁתַּעֲבַּד עוֹד לְעוֹבָדֵי יְדָךְ:
(יג) וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ: וְאֲעַקַּר שְׁתִילֵי עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵי בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ:
(יד) וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ: וְאַעְבֵּיד בִּרְגז וּבְחֵמָה יַת פּוּרְעָנוּת דִּין מִן עַמְמַיָא דְלָא קַבִּילוּ אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא:
ו (א) שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהוָה אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: שְׁמָעוּ כְעַן יַת דַיְיָ אַמַר קוּם דוּן עִם טוּרַיָא וְיִשְׁמַעַן רָמָתָא קָלָךְ:

כתובים תהילים פרק מג

(ה) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי: מַה תִּתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וּמַה תַּרְגִשִׁי עֲלָי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם תּוּב אֲשַׁבְּחִנֵיהּ בְּפוּרְקָנֵיהּ דְמִן קָדָמוֹי דִי הוּא אֱלָהָי:
מד (א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל: לְשַׁבָּחָא לְדָוִד עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח שִּׂכְלָא טָבָא:
(ב) אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם: יְיָ בְּאוּדְנָנָא שְׁמַעְנָא אֲבָהָתָנָא אִשְׁתַּעִיוּ לָנָא עוֹבָדָא דַעֲבַדְתָּא בִימֵיהוֹן בְּיוֹמַיָא דִי מִלְקַדְמִין:
(ג) אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם: אַנְתְּ בִּידָא דִגְבוּרְתָּךְ עַמַיָא כְּנַעֲנָאֵי תָרֵכְתָּא וּנְצַבְתִּנוּן לְבֵית יִשְּׂרָאֵל בְּאַרְעֲהוֹן תַּבַּרְתָּ עַמַיָא וּפְסַדְתִּנוּן:

משנה פסחים פרק ו

א. אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו, אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

ברטנורה  (א) אלו דברים בפסח דוחין את השבת. פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת: שחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב, ביום ולא בלילה: מחוי. קינוח, כמו אכלה ומחתיה פיה (משלי ל). מחוי קרביו דוחין את השבת, שלא יסריחו: צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. דאפשר משתחשך: הרכבתו. על כתפו להביאו דרך רשות הרבים לעזרה אע''פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו אין דוחה, דהוה ליה למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע''פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי ערובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכא, ומתניתין דהכא בלחה. ואע''פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה דהוה ליה למעבדה מאתמול: ר' אליעזר אומר דוחין. דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת במסכת שבת:

ב. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמָהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר ט) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אַמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

ברטנורה  (ב) שחיטה שהיא. אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה אף על פי כן דוחה את השבת בפסח: אלו שהם משום שבות לא ידחו. בתמיהה: יום טוב יוכיח. שהתירו בו שחיטה ובישול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול ואף על גב דתחומין מדרבנן: מה ראיה רשות למצוה. אכילת הדיוט רשות היא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה. ור' יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא ואפילו הכי אינו דוחה שבות: הזאה תוכיח שהיא מצוה. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפילו הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לר' עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמחזי כמאן דמתקן גברא: ועליה אני דן. וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מקל וחומר זה בעצמו: אמר לו רבי עקיבא או חלוף. או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה [שתעכב]: במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט): הבא לי מועד לאלו. שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הלכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כרבי עקיבא:

ג. אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

ברטנורה  (ג) אימתי מביא חגיגה עמו. עם הפסח בארבעה עשר בניסן: בזמן שהוא בא בחול ובטהרה. דאע''ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת ובמועט. שהיה פסח מועט לאכילת בני חבורה, ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן במרובה. שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו: ובטומאה. שרוב צבור טמאין, אין מביאין עמו חגיגה, שחגיגת יום ארבעה עשר רשות היא ולא חובה:

ד. חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:

ברטנורה  (ד) מן הבקר. מה שאין כן בפסח שאינו בא לא מן הבקר ולא מן הנקבות:

ה. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב. זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֶּשׁ לָהֶן קִצְבָה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:

ברטנורה  (ה) הפסח ששחטו שלא לשמו. בארבעה עשר שחל להיות בשבת, וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו: חייב חטאת. שחלל שבת בשוגג: אם אינן ראויין. לפסח, כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה. חייב עליו חטאת אם נתעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה, דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח: ואם ראויין הן. כגון זה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר זה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. אע''פ שטעה בדבר מצוה: ורבי יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר' יהושע בפרק תמיד נשחט: מה אם הפסח. שמותר לשחטו בשבת לשמו, שינה את שמו אודית מיהא דחייב חטאת כדקתני לעיל: ששינהו לדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורים לשחטן בשבת: ששינהו לדבר המותר. ששוחטו לשם דבר המותר לשחטו בשבת: אימורי צבור. קרבנות האמורים בצבור בשבת כגון תמידים ומוספין יוכיחו שמותרים לשחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב: שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים עסוקין בשחיטתו, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר: תאמר בפסח שאין לו קצבה. דהכל צריכין לכך והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה. ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא: ר' מאיר אומר. השוחט בשבת זבחים אחרים כל ימות השנה לשם אמורי צבור פטור. והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר' מאיר:

ו. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְּמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַסֵתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:

ברטנורה  (ו) לאוכליו ושלא לאוכליו פטור וכו'. דהא פסח כשר הוא, דאמרינן פרק תמיד נשחט דהשוחט לפסולים ולכשרים לא פסל: שחטו ונמצא בעל מום חייב. דשוגג הוא ולא אנוס שהיה לו [לבקרו]: שמשכו הבעלים את ידם ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו או שנטמאו. דעכשיו לא נתנה שבת לדחות אצלם: פטור. שאנוס הוא, דלא היה יודע שכך הוא ולא היה לו לבדוק על כך:

גמרא פסחים דף ס''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַה אִם שְׁחִיטָה וְכוּלֵי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שִׂמְחַת יוֹם טוֹב נָמֵי מִצְוָה הִיא. דְּתַנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין לוֹ לְאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חָלְקֵהוּ חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָה וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים יז) עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (במדבר כט) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אוֹ כֻּלּוֹ לַה' אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר חָלְקֵהוּ. חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. אָמַר רִבִּי אֱלְעָזָר הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת. דְּבַּעֵינָן נָמֵי לָכֶם. מָאי טַעְמָא יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבַעֵינָן נָמֵי לָכֶם. מָאי טַעְמָא (ישעי' נח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג. אָמַר רַב יוֹסֵף הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְבַעֵינָן נָמֵי לָכֶם מָאי טַעְמָא יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְּתִיב בֵּיהּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כֻּלֵּיהּ שַׁתָּא הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא לְבַר מֵעֲצַרְתָּא וּפוּרְיָא וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. עֲצֶרֶת יוֹם שֶׁנִתְּנָה בוֹ תוֹרָה. פּוּרְיָא (אסתר ט) יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְתִיב. מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּתָנָא חִיָּיא בַר רַב מִדִּפְתִּי (ויקרא כג) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וְכִי בְּתִשְׁעָה הֵם מִתְעַנִּין וַהֲלֹא בַעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַב יוֹסֵף בְּיוֹמָא דַעֲצַרְתָּא עַבְדֵי לֵיהּ עֶגְלָא תִלְתָא. אָמַר אִי לָאו הָאי יוֹמָא דְקָא גָרִים כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְשׁוּקָא. רַב שֵׁשָׁת כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדֵּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְדַשָּׁא וְאָמַר חַדָאי נַפְשָׁאִי. חַדָאי נַפְשָׁאִי. לָךְ קָרָאי. לָךְ תָּנָאי. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי אֱלְעָזָר אִלְמָלֵא תוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי מְעִיקָרָא כִּי עָבִיד אֵינִישׁ אַדַעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד. אָמַר רַב אָשֵׁי וּלְמָאי דְקָאמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי יוֹם טוֹב רְשׁוּת אִית לֵיה פִירְכָא וּמַה יוֹם טוֹב שֶׁהִתִּיר בּוֹ מְלָאכָה שֶׁל רְשׁוּת לֹא הִתִּיר שְׁבוּת שֶׁעִמָּהּ שַׁבָּת שֶׁלֹּא הִתִּיר בָּהּ אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁל מִצְוָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תַתִּיר שְׁבוּת שֶׁעִמָּהּ. וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר שְׁבוּת דְּמִצְוָה עָדִיף לֵיהּ:

רש''י  דבעינן נמי לכם. שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו: כל האוכל ושותה וכו'. בפ''ב דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמאן דאמר אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל להתענות מבעוד יום ואפי' למאן דאית ליה מוסיפין מחול על הקודש מקרא אחרינא נפקא ליה מבחריש ובקציר תשבות הלכך כי אתא האי בתשעה להכי אתא והכי קאמר ומה שאתם עושי' בתשעה דהיינו אכילה ושתיה אני קורא עינוי: עבדי לי' עגלא תלתא. הי' מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה. אי לאו האי יומא. שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשי' הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם: ותלי. נשען: חדאי נפשאי. שמחי נפשי: לך קראי לך תנאי. בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי: איני. וכי אין הנאה בתלמוד תורה אלא ללומדיה לבד: אם לא בריתי. של יום ולילה דהיינו תלמוד תורה שכתוב בו יום ולילה: אית ליה פירכא. למילתיה דאמר מלאכת מצוה דוחה שבת כ''ש שבות דמצוה שפיר מיהדר ליה רבי יהושע יו''ט יוכיח מק''ו ומה שמחת יו''ט שהיא רשות והתרתה בו משו' מלאכה לא התרת' בו משום שבות שבת דלא התרתה בה אלא מלאכת מצוה כגון שחיטת קרבנות צבור אינו דין שלא תתיר שבות אפי' של מצוה: ור''א. אמר לך האי לאו ק''ו הוא דשבות דמצוה עדיפא משבות דרשות ולכך יו''ט דשמחתו רשות גזרו על שבות שלה אבל שבת דדחיית מלאכה שבו משום מצוה היא לא גזרו חכמים בה על השבות לדחות את המצוה:

זוהר בלק דף קצ''ה ע''ב

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אֲרִימִית יְדִי בְצַלוּ לְקָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא דְהָא תָנֵינָן אָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאָרָמָא יְדוֹי לְעֵילָא בַר בְּצַלוּ וּבְבִרְכָאן וְתַחֲנוּנִים לְמָרֵיהּ דִכְתִּיב (בראשית י''ד) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל יְיָ אֵל עֶלְיוֹן וּמִתַּרְגְּמִינָן אֲרִימִית יְדַי בְּצַלוּ דְהָא אֶצְבְּעָאן דִּידִין מִלִין עִלָאִין אִית בְּהוּ. וְהַשְׁתָּא אֲנָא הָכִי עֲבִידְנָא וַאֲמֵינָא דְכָל מָאן דְּאִלֵין אַרְבָּע יִסְדַּר קָמֵי מָארֵיהּ וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ בִּרְעוּתָא בְתִיקוּנָא דָא כַדְקָא יֵאוֹת בְּתִקּוּנָא דָא לָא תֶהְדַר צְלוֹתֵיהּ בְּרֵיקָנַיָּא. בְּקַדְמֵיתָא עֶבֶד לְסַדְּרָא שְׁבָחָא קָמֵי מָארֵיהּ וּלְזַמְּרָא קָמֵיהּ. וְדָא בְּתוּשְׁבְּחָן דְּקָמֵי צְלוֹתָא וּלְבָתַר עֶבֶד לְבָתַר דְצַלֵי צְלוֹתָא דַעֲמִידָה אִיהוּ עַבְדָּא דְסִדֵּר צְלוֹתָא דְמָארֵיהּ. וּלְבָתַר עֶבֶד לְבָתַר דְּצַלֵי כָל צְלוֹתֵיהּ וְאָזִיל לֵיהּ. וְעַל דָא דָוִד תְּלַת זִמְנִין עָבַד גַרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא דָא עֶבֶד דִּכְתִּיב הוֹשַׁע עַבְדְךָ אַתָּה אֱלֹהַי שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ וּכְתִּיב (תהלים פ''ו) תְּנָה עֻזְךָ לְעַבְדֶּךָ. הָא תְלַת זִמְנִין אִצְטְרִיךְ לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עֶבֶד לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיה גּוֹ אִינוּן דְּמָסְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ עַל קְדּוּשַׁת שְׁמֵיהּ וְהָיִינוּ בְיִחוּדָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּכָל מָאן דְּשַׁוֵּי הָכִי רְעוּתֵיהּ בְּהָאי קְרָא אִתְחֲשִׁיב לֵיהּ כְּאִלוּ מָסַר נַפְשֵׁיהּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עָנִי בְזִמְנָא דְעָאל וְדָפִיק דָּשִׁין דְּרוֹמֵי מְרוֹמִים כַּד אָמַר אֱמֶת וְיַצִיב וְסָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְּפִלָה לְמֵהֱוֵי בִצְלוֹתָא דַעֲמִידָה תְבִיר לִבָא עַנְיָא וּמִסְכְּנָא. וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתֵיהּ לְאִתְכַּלְלָא גוֹ מִסְכְּנֵי בִתְבִירוּ דְלִבָא בִמְאִיכוּ דְנַפְשָׁא. לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ גוֹ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְפִלָּה לְפָרְשָׁא חֶטְאוֹ דְהָכִי אִצְטְרִיךְ יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה בְגִין לְאִתְדַבְּקָא בִימִינָא דִפְשׁוּטָה לְקַבְּלָא לְאִינוּן דְתָבִין וּכְדֵין אִקְרֵי חָסִיד הָא אַרְבָּע אִלֵין כַּדְקָא יָאוּת. מָאן כָּלִיל לְכָל הָנֵי הַהוּא דְקָא אִצְטְרִיךְ לְכַלְלָא לוֹן וְהָאי אִיהוּ עֶבֶד דְּאַכְלִיל לְכָל שְׁאַר. תְּלַת עַבְדִּין אִינוּן בִּתְלַת דּוּכְתִּין וְכֻלְּהוּ חָד וְעָלַיְיהוּ כְתִיב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹמֵר. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד אִינוּן אַחֲרָנִין בֵּין עֶבֶד קַדְמָאָה לְעֶבֶד תִּנְיָינָא אִית לֵיהּ לְמִמְסָר נַפְשֵׁיהּ עַל יִחוּדָא דִקְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ וּלְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עָנִי וּמִסְכְּנָא בִצְלוֹתָא דַעֲמִידָה וּלְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ גוֹ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד תְלִיתָאָה בָתָר דְּסִיֵים וְסִדֵּר כֹּלָא. תְּנָן בְּהַהִיא שָׁעְתָּא דְסִדֵּר בַּר נָשׁ כָּל הָנֵי סִדּוּרִין אַרְבָּע בִּרְעוּ דְלִבָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא נִיחָא קָמֵיהּ וּפָרִישׁ יְמִינֵיהּ עָלֵיהּ בְּהַהוּא עֶבֶד תְלִיתָאָה וְקָרָא עָלֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ עַבְדִּי אַתָּה דִכְתִּיב (ישעיה מ''ט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. וַדָּאי צְלוֹתָא דְהָאי בַר נָשׁ לָא יֶהְדָר בְּרֵיקָנַיָּא לְעַלְמִין. אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ:

תרגום הזוהר
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲרִימוֹתִי יָדִי בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. כִּי לָמַדְנוּ, אָסוּר לָאָדָם לְהָרִים יָדָיו לְמַעְלָה חוּץ מִבַּתְּפִלָּה וּבִבְרָכוֹת וּבְתַחֲנוּנִים לַאֲדוֹנוֹ. שֶׁכָּתוּב, הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, וּמְתָרְגֵם, אֲרִימִית יָדִי בְּצִלּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּתְפִלָּה. כִּי אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם יֵשׁ בָּהֶם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים. וְעַתָּה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּךְ, שֶׁאֲנִי מֵרִים יָדִי בִּתְפִלָּה. וַאֲנִי אוֹמֵר, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּסַדֵּר אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, עֲנִיִּים חֲסִידִים עֲבָדִים וּבַעֲלֵי קִדּוּשׁ הַשֵׁם, לְפִי אֲדוֹנוֹ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ בְּחֵפֶץ לֵב בַּתִּקּוּן הַזֶּה כָּרָאוּי, הִנֵּה בַּתִּקּוּן הַזֶה, לֹא תַּחֲזוֹר תְּפִלָּתוֹ רֵיקָם. בַּתְּחִלָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עֶבֶד, דְּהַיְנוּ לְסַדֵּר שְׁבָחִים לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וּלְזַמֵּר לְפָנָיו. וְזֶהוּ בַּתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עֶבֶד, לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה הָעֲמִידָה, הוּא עֶבֶד הַמְּסַדֵּר תְּפִלָּה לַאֲדוֹנוֹ. וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עֶבֶד, אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּל תְּפִלָּתוֹ וְהָלַךְ לוֹ. וְעַל כֵּן דָּוִד עָשָׂה עַצְמוֹ שָׁל. ש פְּעָמִים בִּתְפִלָּה זוֹ עֶבֶד. שֶׁכָּתוּב, הוֹשַׁע עַבְדְּךְ אַתָּה אֱלֹקָי, שַׂמַּח נֶפֶשׁ עָבְדֶךְ, וְכָתוּב תְּנָה עֻזְךְ לְעַבְדֶּךְ, הֲרֵי שָׁל. ש פְּעָמִים שֶׁצְרִיכִים לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עֶבֶד, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְאַחַר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ אֵלּוּ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וְהַיְנוּ בְּיִחוּד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל מִי שֶׁמֵּשִׂים רְצוֹנוֹ כָּךְ בַּמִּקְרָא הַזֶּה, נֶחֱשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ מָסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ. צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ עָנִי, כִּי בַּזְּמָן שֶׁנִּכְנְסוּ וְדוֹפֵק עַל פְּתָחִים שֶׁל רוּם מְרוֹמִים, כְּשֶׁאוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִיב, וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, יִהְיֶה בִּתְפִלַּת עֲמִידָה, בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שְׁבוּר לֵב עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְיָשִׂים רְצוֹנוֹ לְהִתְכַּלֵּל בְּתוֹךְ הָאֶבְיוֹנִים בִּשְׁבִירַת הַלֵּב, וּבְשִׁפְלוּת נֶפֶשׁ. אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, לְפָרֵשׁ חַטָּאָיו, כִּי כָּךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, כְּדֵי לְהִתְדַבֵּק בַּיָּמִין, שֶׁהוּא חֶסֶד, הַפְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, וְאָז נִקְרָא חָסִיד. הֲרֵי אַרְבָּעָה אֵלּוּ כָּרָאוּי. שׁוֹאֵל, מִי כּוֹלֵל אֶת כָּל אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. וּמֵשִׁיב, הוּא מִי שֶׁצָרִיךְ לִכְלוֹל אוֹתָם, וְזֶהוּ הוּא, עֶבֶד, הַכּוֹלֵל אֶת כָּל הַשְּׁאָר, שֶׁהֵם, קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, עָנִי, חָסִיד. שָׁל. ש עֲבָדִים הֵם בִּשְׁל. שָה מְקוֹמוֹת, וְכֻלָּם אֶחָד, וַעֲלֵיהֶם כָּתוּב, הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹ'. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד נִמְצָאִים אֵלּוּ הָאֲחֵרִים, דְּהַיְנוּ בֵּין עֶבֶד הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה, לָעֶבֶד הָאַחֲרוֹן, שֶׁלְֹּאַחַר תְּפִלַּת הָעֲמִידָה, יֵשׁ לוֹ לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן בִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה וְלָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ הַחֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד הַשְּׁלִישִׁי הוּא אַחַר שֶׁגָּמַר וְסִדֵּר אֶת הַכֹּל, דְּהַיְנוּ לְאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה. לָמַדְנוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁסִּדֵּר הָאָדָם כָּל אֵלּוּ אַרְבָּעַת הַסְּדָרִים בְּרָצוֹן הַלֵּב, הוּא לְרָצוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרֵשׂ יְמִינוֹ עָלָיו בָּעֶבֶד הַהוּא הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁלְֹּאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה, וְקוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ, עַבְדִּי אַתָּה. שֶׁכָּתוּב, וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר וַדַּאי הוּא, שֶׁתְּפִלָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַזֶּה לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם לְעוֹלָם. בָּא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוֹ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פ''י

א. כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אִם טָעָה כְּמוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. חוּץ מִשַּׁחֲרִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁאִם שָׁכַח שְׁלִיחַ צִבּוּר וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא עַד שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר שֶׁהֲרֵי תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין לְפָנָיו שֶׁהוּא מַזְכִּיר בָּהּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ: ב. עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים טָעָה וְחָתַם בָּהֶם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ חוֹזֵר לְרֹאשׁ טָעָה וְחָתַם בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ עַל הַסֵּדֶר וְאִם לֹא נִזְכַּר אֶלָּא עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר:

מוסר
מספר חסידים סי' קט''ו קט''ז

כְּשֶׁרָבָּה דְיוֹ עַל אוֹת לֹא יִכְתּוֹב אֶת ה' מִמֶּנּוּ וְכֵן אִם רָבָּה עַל שֵׁם לֹא יִכְתּוֹב מִמֶּנּוּ אוֹת אַחֶרֶת: (דברים יא) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לְאַהֲבָה אֶת הַנִּכְנַס תַּחַת כַנְפֵי הַשְּׁכִינָה לְקַיֵּים אֶת כָּל הַמִּצְוָה וְהַתּוֹרָה וּבִשְׁלֹשִים וְשִּׁשָּׁה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה תּוֹרָה עַל אַהֲבָתוֹ וְשֶׁלֹּא לְהוֹנּוֹתָם בֵּין אוֹנָאַת מָמוֹן בֵין אוֹנָאַת דְּבָרִים וּגְדוֹלָה אַהֲבָתָן וַחֲבִיבָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם יוֹתֵר מֵאַהֲבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם אֶחָד אוֹהֵב אֶת הַמֶּלֶךְ וְהָאֶחָד הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ מִי גָּדוֹל אוֹתוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ נִמְצָא יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת הַגֵּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאוֹהֵב גֵר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה עַל כֵּן מִצְוָה עָלֵינוּ לֶאֱהוֹב מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֵב לְפִיכָךְ כָּתוּב וַאַהֲבְתֶּם אֶת הַגֵּר: