חוק לישראל - פרשת קורח, יום שני

תורה

(ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי: וְהָבוּ בְהוֹן אֵשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ מְחַר וִיהֵי גַבְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ הוּא קַדִישּׁ סַגִי לְכּוֹן בְּנֵי לֵוִי:
(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: וַאֲמַר משֶׁה לְקֹרַח שְׁמָעוּ כְעַן בְּנֵי לֵוִי:
(ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: הַזְעֵר לְכוֹן אֲרֵי אַפְרֵשׁ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל יָתְכוֹן מִכְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל לְקֳרָבָא יָתְכוֹן קֳדָמוֹהִי לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַיְיָ וּלְמֵקַם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְשַׁמָשׁוּתְהוֹן:
(י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: וְקָרֵב יָתָךְ וְיַת כָּל אֲחָךְ בְּנֵי לְוֵי עִמָךְ וּכְעַן אַתּוּן בָּעָן אַף כְּהוּנְתָא רַבְּתָא:

נביאים שמואל א פרק יב

(ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְהוָה בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: וַאַמַר לְהוֹן סָהִיד מֵימְרָא דַיְיָ בְּכוֹן וְסָהִיד מְשִׁיחֵיהּ יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי לָא אַשְׁכַּחְתּוּן בִּידִי מִדָעַם וַאֲמַרוּ סָהִיד:
(ו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְעַמָּא יְיָ דַעֲבַד גְּבוּרָן עַל יְדֵי משֶה וְאַהֲרֹן וּדְאַסֵּיק יַת אֲבָהַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(ז) וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֵת כָּל צִדְקוֹת יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם: וּכְעַן אִתְעַתַּדוּ וְאַתְוַכָּח עִמְכוֹן קֳדָם יְיָ יַת כָּל זַכְוָתָא דַיְיָ דַּעֲבַד עִמְכוֹן וְעִם אֲבָהַתְכוֹן:
(ח) כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל יְהוָה וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: כַּד עַל יַעֲקֹב לְמִצְרָיִם וּזְעִיקוּ אֲבָהַתְכוֹן קֳדָם יְיָ וּשְׁלַח יְיָ יַת משֶה וְיַת אַהֲרֹן וְאַפִּיקוּ יַת אֲבָהַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם וְאוֹתִיבִינוּן בְּאַתְרָא הָדֵין:

כתובים תהילים פרק מב

(ט) יוֹמָם יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה (שירה) שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי: יֵימָם יִפְקוֹד יְיָ טוּבֵיהּ וּבְלֵילְיָא תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ עִמִי צְלוֹתָא לְאֵל דִי נָטִיר חַיָי:
(י) אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב: אֵימַר לֶאֱלָהָא רוּחְצָנִי לְמָא אַשְׁלִיתַנִי לְמָא בְּקִבְלָא אֵזִיל בִּדְחוֹק בָּעֵיל דְבָבָא:
(יא) בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: בִּדְקַטְלִין גַרְמִי בִּזְמַן דִמְחָרְפִין יָתִי מְעִיקַי כַּד אָמְרִין לִי כָּל יוֹמָא אָן הוּא אֱלָהָךְ:
(יב) מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי: מַה תִּתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וּמַה תִּרְגְשִׁי עֲלָי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם טוּב אֲשַׁבְּחִינֵיהּ בְּפוּרְקָנֵיהּ דְמִן קֳדָמוֹי דִי הוּא אֱלָהִי:

משנה פסחים פרק ד

א. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֲרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:

ברטנורה  (א) מקום שנהגו עד חצות. עד חצי היום: שלא לעשות. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ושחיטת פסח ותיקון מצה של מצוה: ואל ישנה אדם. הכי קאמר, ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא יעשה, דהא דקיימא לן אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת, וכאן אין מחלוקת, דמאי קאמרת הרואה אותו בטל אומר זה שבטל חושב שהמלאכה אסורה וחולק על כולנו, לא אמר הכי, אלא אמר אין לו מלאכה שהרי כמה בטלנים איכא בשוקא כל ימות השנה. והא דתנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, אינו אלא בזמן שדעתו לחזור למקומו נוהג כמנהג אנשי מקום שהלך לשם, בין לקולא בין לחומרא:

ב. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ, חַיָּב לְבָעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ, צֵא וְהָבֵא לָךְ אַף אָתָּה:

ברטנורה  (ב) המוליך פירות שביעית ממקום שכלו. לחיה מן השדה וחייבין עליו בני מקומו לבערו מן הבית. והוליכו זה למקום שלא כלו ובני אותו מקום עדיין אוכלין הן מן המוכנסים לבית, חייב לבער משום חומרי המקום שיצא משם: רבי יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה. פלוגתא דר' יהודה ותנא קמא בכובש שלשה מיני ירק בחומץ או בציר להתקיים ושנים מהם כלו לחיה מן השדה והשלישי לא כלה, תנא קמא סבר אוכל מאותן שכלו על סמך אותו שלא כלה, הואיל והן בחבית אחת. והכי משתמע למלתיה, ממקום שלא כלו למקום שכלו לגמרי חייבין לבער. אבל לא כלו כולן אלא מקצתן, אוכל אף ממין הכלה כל זמן שלא כלו כולן, דאוכלן על סמך האחרון. ור' יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה מאותו המין שכלה כמו שהביא זה האיש ולא תמצא הלכך אינו אוכל אלא ממין שלא כלה, דאין אוכלין מהמינין שכלו על סמך המין שלא כלה וחייב לבער המינין שכלו. והלכה כר' יהודה דקאי בשיטתיה דרבן גמליאל שהלכה כמותו במסכת שביעית פרק הפיגם:

ג. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָה, עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה. בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בַּסוּס:

ברטנורה  (ג) מקום שנהגו שלא למכור. דהחמירו על עצמן, דלמא אתו למכור גסה: ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. דגזור רבנן שמא ישאיל או ישכיר בהמתו לנכרי, ואדם מצווה על שביתת בהמתו אי נמי, פעמים שמוכרה לו ערב שבת עם חשכה וצועק לה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והיא מכרת קולו והולכת מחמתו, ונמצא מחמר אחר בהמתו בשבת: עגלים וסייחין. קטנים אע''ג דלאו בני מלאכה נינהו מחלפי במכירת גדולים. ושבורים מחלפי במכירת שלימים: רבי יהודה מתיר בשבורה. דאינה בת מלאכה לעולם אבל בעגלים וסייחים מודה, כיון דלכי גדלו הוו בני מלאכה. ואין הלכה כרבי יהודה: בן בתירא מתיר בסוס. הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא. ועל ידי סרסור שרי למכור בהמה לנכרי בזמן שאין הבעלים מצויין שם בעת המכירה דליכא למיחש שמא ישאילנה וישכירנה שהרי אינה שלו. ושמא תלך מחמת קולו ונמצא מחמר, אהא נמי ליכא למיחש שאינה מכרת את קולו:

ד. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכוֹל צָלִי בְּלֵילֵי פְסָחִים, אוֹכְלִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל, אֵין אוֹכְלִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין. וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבִמְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים:

ברטנורה  (ד) מקום שנהגו שלא לאכול. שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ: שנהגו להדליק את הנר ביום הכפורים. מפני שיום הכפורים אסור בתשמיש המטה, וכל זמן שהנר דולק לא ישמש שאסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר: שנהגו שלא להדליק. שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו וישמש: ומדליקין בבתי כנסיות. ובכל מקום שאין איש ואשתו מתיחדים שם:

ה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר. הַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה:

ברטנורה  (ה) תלמידי חכמים בטלים. ממלאכתן כל אותו היום, כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם. ולא מחזי כיוהרא, שהרואה אותו בטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולא מפני שנוהג בו איסור: וחכמים אומרים ביהודה וכו'. חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה בערבי פסחים לאו במנהגא תליא מלתא, אלא ביהודה היו מתירים ובגליל אוסרים איסור גמור, ולא מכח מנהג: הלילה. ליל ארבעה עשר לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בערבי פסחים: בית שמאי אוסרין. להם ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שהלילה הולך אחר היום: ובית הלל מתירין. מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר:

ו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ אֻמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, הַחַיָּטִים וְהַסַפָּרִים וְהַכּוֹבְסִין. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרַצְעָנִים:

ברטנורה  (ו) כל מלאכה. שהיא לצורך המועד, והתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר, ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. אבל מלאכה שאינה לצורך המועד, במקום שנהגו לעשות מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות אפילו התחיל בה קודם ארבעה עשר אינו גומרה: החייטים. שרי בארבעה עשר בכל מקום, שכן מצינו בהן בחולו של מועד קולא יותר משאר אומניות שהדיוט שאינו אומן בכך תופר כדרכו, הלכך בארבעה עשר דקיל מחול המועד אפילו אומן נמי שרי: והספרים והכובסין. שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים מספרין ומכבסין בחול המועד, וכיון דאשכחן בהן צד היתר בחול המועד, בארבעה עשר דקיל שרי לכולי עלמא: אף הרצענים. שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחול המועד. וחכמים סברי אין למדין תחלת מלאכת רצענין שעושין מנעלים חדשים תחלה, מסוף מלאכה תיקון מנעלים של עולי רגלים. והלכה כחכמים:

ז. מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לַתַּרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. וְתַרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְאִם מֵתָה, מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. גּוֹרְפִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְהֵמָה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לַצְדָדִין. מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד:

ברטנורה  (ז) מושיבין שובכין. שובכי יונים שהיו יושבים לגדל אפרוחים מושיבין אותם לכתחילה בארבעה עשר: ותרנוגלת שברחה. בחולו של מועד. דאילו בארבעה עשר השתא אותובי שובכין לכתחלה אמרת דשרי, אהדורי מבעיא. אלא אתרנגולת שברחה בחולו של מועד קאמר דמחזירין, והוא שישבה על הביצים שלשה ימים קודם שברחה דשוב אין הביצים ראויים לאכילה ודבר האבד הוא, הלכך אם מתה מושיב אחרת תחתיה משום הפסד דביצים: גורפין. משליכין לחוץ: ובמועד. שחמור יותר, אין משליכים לחוץ אלא מסלקין לצדדין: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן. בארבעה עשר. ואע''פ שאינו לצורך המועד:

ח. שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, עַל שְׁלשָׁה מִחוּ בְיָדָם, וְעַל שְׁלשָׁה לֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָם, מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעֹמֶר, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ שֶׁמִּחוּ בְיָדָם, מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְשָׁרִים בַּשַּׁבָּת, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק, וּמִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים:

ברטנורה  (ח) עשו אנשי יריחו. היו נוהגין לעשות אנשי יריחו: מרכיבין דקלים. ענף רך של דקל זכר, מרכיבו בדקל נקבה, שהזכר עושה פירות והנקבה אינה עושה פירות: כל היום. כלומר בארבעה עשר: וכורכין את שמע. שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקריאת שמע. פירוש אחר, שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין מלכות שמים לדברים אחרים: וקוצרין וגודשין. עושין גדיש מן החדש לפני העומר, ולא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה: ולא מיחו בידם. כל הששה דברים שעשו, כולם שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא שעל אלו השלשה לא מיחו ועל שלשה האחרונים מיחו: מתירין לאכול גמזיות של הקדש. גידולים שגדלו באילן של הקדש, דקסברי אין אסור אלא הפרי עצמו שהוקדש. ואית ספרים דגרסי מתזירין, כלומר חותכים וכורתים ענפי אילנות של הקדש שצמחו אחר שהקדישו האילן, ליהנות מהן: ואוכלין. בשבת ויום טוב פירות שנמצאו תחת האילן ולא נודע אם נשרו מאמש והם מותרים או נשרו היום ואסורים: ונותנים פאה לירק. ואנן קיימא לן דכל דבר שאין אדם מכניסו לקיום אינו חייב בפאה, וירק דבר שאין מכניסו לקיום הוא ומיחו בידם חכמים, משום דקא מפקעי לה מן המעשר והעניים אוכלים אותם בטבלם כסבורים שהיא פאה, ופאה פטורה מן המעשר משום דהפקר היא:

ט. שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחשֶת, וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצַץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ:

ברטנורה  (ט) גירר עצמות אביו. משום כפרה. ולא קברו לפי כבודו על מטה נאה, כדי שיתגנה על רשעו ויווסרו הרשעים: כתת נחש הנחושת. כדכתיב בדברי הימים, לפי שהיו טועין אחריו: וגנז ספר רפואות. לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד והרמב''ם פירש, ספר רפואות, ספר מודיע מעניני צורות הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית כעשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו: עיבר ניסן בניסן. לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני. והכתוב אומר (שמות יב) החודש הזה לכם, זה ניסן, ואין אחר ניסן. ולא עיבר חזקיה לאחר שנכנס ממש, אלא יום שלשים של אדר עיבר את השנה, ואנן קיימא לן אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן:

גמרא פסחים דף נ' ע''ב

עַרְבֵי פְסָחִים מָאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים אֲפִילוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים נָמֵי דְתַנְיָא הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הָתַם מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דְאָסוּר סָמוּךְ לְמִנְחָה לֹא הָכָא מֵחֲצוֹת. אִי נָמֵי הָתַם סִימָן בְּרָכָה הוּא דְלָא חָזֵי אֲבָל שַׁמּוּתֵי לָא מְשַׁמְתִינָן לֵיהּ. הָכָא שַׁמּוּתֵי נָמֵי מְשַׁמְּתִינָן לֵיהּ. גּוּפָא הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִדְנוּד עֲבֵירָה לַאֲתוּיֵי תַעֲנִית צִבּוּר אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. רָבָא רָמֵי כְּתִיב (תהלים כ''ז) כִּי גָדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ. וּכְתִיב (שם ק''ח) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ הָא כֵּיצַד כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָה וְכָאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וּכְדְרַב יְהוּדָה דְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן תַּגְרֵי סִימְטָא וּמְגַדְּלֵי בְהֵמָה דַקָּה וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּחֵלֶק יָפֶה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מָאי טַעְמָא דְתָהוּ בֵיהּ אִינְשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנָן אַרְבָּעָה פְרוּטוֹת אֵין בָּהֶם סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם שְׂכַר כּוֹתְבִין וּשְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין וּשְׂכַר יְתוֹמִים וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם. בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְמָנִין מִשּׁוּם דְמֵיחֱזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. וּמָעוֹת יְתוֹמִים נָמֵי דְלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם מִשּׁוּם דְּלָאו כָּל יוֹמָא מִתְרַחִישׁ נִיסָא אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מָאי טַעְמָא אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ שֶׁאִלְמָלֵי מִתְעַשְּׁרִין אֵין כּוֹתְבִין:

רש''י  מאי אריא ערבי פסחים. דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ול''ל למיתני חצו' לאשמעי' הך דיוקא הא כל ערבי ימים טובים אסירי מן המנחה: מן המנחה. תשע שעות ומחצה: סמוך למנחה. קודם לכן: במ''ש. משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש: נדנוד עבירה. רמז עבירה: ת''צ. אסור במלאכה כשהיו מתענין על הגשמים אבל שאר ת''צ לא כדאמר שמואל אין חומר ת''צ בבל: עושין לשמה. מעל שמים ושלא לשמה עד לשמים דמצוה מיהא קא עביד כדרב יהודה: תגרי סימטא. יושבי' ומוכרי' בשוק ועין רעה שולטת בהן: ומגדלי בהמה דקה. הכל צווחין עליהן: וקוצצי אילנו' טובות. למכרן לעצים הכל תמהין ומלעיזין עליהם ומתוך כך עין רעה שולטת בהן מצעקת בני אדם: ונותנין עיניהם בחלק יפה. כשחולקים עם אחרים תמיד מקפידים ליטול חלק יפה: מתורגמנין. שעומדין לפני החכם בשבתות וי''ט ושומעין מפיו ומשמיעין לרבים: מעות יתומים. למחצית שכר: ממדינת הים. משלח ספינותיו תמיד למקום סכנה:

זוהר קרח דף קע''ז ע''א

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְגוֹמֵר. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (משלי יז) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה כַמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבַיְיהוּ וּלְנַטְרָא עוֹבָדַיְיהוּ דְהָא בְּכַמָּה זִמְנִין עַלְמָא אִתְדָן וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא עוֹבָדִין בְּמַתְקְלָא סַלְקִין וּמַשְׁגִּיחִין עֲלַיְיהוּ לְעֵילָא וְאַכְתִּיבוּ קָמֵיהּ וְכַד עוֹבָדַיְיהוּ דִבְנֵי נָשָׁא לָא מִתְכַּשְּׁרָן קָמֵי מַלְכָּא וְסָלִיק רֻגְזָא וְדִינָא אַתְעַר הָדָא הוּא דִכְתִּיב חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְעַל דָּא בְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בָעֵי בַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. בְּשַׁעְתָּא דְמָרֵיהוֹן דְּדִינִין קַיְימִין עַל עָלְמָא וְרָגְזָא תָלֵי אִי אִשְׁתְּכַח בְּדָרָא זַכָּאָה דְרָשִׁים לְעֵילָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בֵּיהּ וְאִשְׁתְּכַךְ רֻגְזָא. לְמַלְכָּא דְאִתְרְגַז עַל עַבְדוֹי וְהֲוָה תָבַע עַל סַנְטִירָא לְמֵעְבַּד בְּהוּ דִינָא אַדְּהָכִי עָאל רְחִימָא דְמַלְכָּא וְקָם קָמֵיהּ כֵּיוַן דְּחָמָא לֵיהּ מַלְכָּא אִתְנְהִירוּ אַנְפּוֹי שָׁאֲרֵי הַהוּא רְחִימָא דְמַלְכָא לְאִשְׁתָּעֵי בַהֲדֵיהּ וּמַלְכָּא חַדֵּי לְבָתָר כַּד אָתָא סַנְטִירָא חָזָא אַנְפּוֹי דְמַלְכָּא חַדָּאָן אִסְתְּלַק וְאָזִיל לֵיהּ וְלָא עָבִיד דִּינָא וּכְדֵין הַהוּא רְחִימָא בָּעֵי לְמַלְכָּא עַל עַבְדּוֹי וּמְכַפֵּר לְהוּ וּבְגִין כַּךְ וְאִישׁ חָכָם יְכַפְרֶנָּה. אוּף הָכָא כַד חָמָא מֹשֶׁה דְרֻגְזָא הֲוָה תָלֵי מִיַּד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן בְּגִין דְּאִיהוּ שׁוּשְׁבִינָא דְמַטְרוֹנִיתָא וּקְטֹרֶת לָא סַלְקָא אֶלּאָ בִידוֹי דְאִיהוּ אַסְגֵי שְׁלָמָא בְעַלְמָא וְקָשִׁיר קִשְׁרָא דִמְהֵימְנוּתָא קְטֹרֶת הָא אוּקְמוּהָ חֶדְוָותָא דְעֵילָא וְתַתָּא קִשּׁוּרָא דִמְהֵימְנוּתָא סְלִיקוּ דְרֻגְזָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב (משלי כז) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּכְדֵין וְאִישׁ חָכם יְכַפְּרֶנָּה יְנַקֵי וְיִדְכֵי לְהַהוּא רֻגְזָא וְרַחֲמִין מִתְעָרִין. רִבִּי אֶלְעָזָר (רִבִּי אַבָּא) אָמַר. אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם בְּגִין דְאִינוּן גִּזְעָא וְשָׁרְשָׁא דְלֵיוָאֵי. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמוּתוּ דְבָעֵי כַהֲנָא לְאַתְקְנָא לְהוּ דְאַף עַל גַּב דִקְרִיבִין אִינוּן לְקֻדְשָׁא לָא יֵיעֲלוּן אֶלָּא בְתִיקּוּנָא דְכַהֲנָא דְהוּא יָדַע סִימָנָא דְיִמְטוּן לְגַבֵּיהּ וְלָא יַתִּיר וְכַד מְכַסְיָא לְמָאנֵי קֻדְשָׁא כְדֵין כִּסוּיָא אַחֲרָא שָׁרֵי וְאָסִיר לוֹן לְקַרְבָא לְמֶחֱמֵי דְהָא מִלָּה בַחֲשָׁאי לָא אִית לְגַבַּיְיהוּ אֶלָּא לְכַהֲנֵי (וְעַל דָּא) דְמִלָּה דִלְהוֹן וְעוֹבָדָא דִלְהוֹן בְּרָזָא וּבַחֲשָׁאי. וְלֵיוָאֵי לְאָרָמָא קָלָּא בְגִין כַּךְ כַּהֲנֵי בַחֲשָׁאי וּבְרָזָא. וְעַל דָא אָסִיר לוֹן חַמְרָא דְחַמְרָא לְאָרָמָא קְלָא וּלְגַלָּאָה רָזִין אִיהוּ בְגִין כַּךְ לֵיוָאֵי אִתְמְסָרוּ לְאָרָמָא קַלָּא דְהָא בְדִינָא אִתְאַחַד דִינָא בְאִתְגַּלְיָיא אִיהוּ וּלְפַרְסְמָא מִלָּה קָמֵי כֹלָא אֲבָל כַּהֲנָא כָל מִלּוֹי בְרָזָא וּבַחֲשָׁאי וְלָאוּ בְאִתְגַּלְיָיא (סִימָנָא דְכֹלָא שְׂמֹאל תְהֵא דוֹחֶה וְיָמִין מְקָרֶבֶת):

תרגום הזוהר
וַיֹּאמֶר מֹשֶה וְגוֹ' קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְגוֹ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח (משלי ט''ז) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וְלִשְׁמוֹר מַעֲשֵׂיהֶם. כִּי בְּכַמָּה פְּעָמִים נִדּוֹן הָעוֹלָם, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם עוֹלִים הַמַּעֲשִׂים בַּמֹּאזְנַיִם, וּמַשְׁגִּיחִים עֲלֵיהֶם מִלְּמַעְלָה, וְנִכְתָּבִים לְפָנָיו. וּכְשֶׁמַּעֲשִׂים שֶׁל הָאָדָם אֵינָם כְּשֵׁרִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, עוֹלֶה כַּעַס, וְהַדִּין נִתְעוֹרֵר. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת. וְעַל כֵּן בְּכָל יוֹם וָיוֹם צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר מֵעֲוֹנוֹתָיו. וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה: בְּשָׁעָה שֶׁבַּעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִים עַל הָעוֹלָם, וְהַכַּעַס תָּלוּי, אִם נִמְצָא בַּדּוֹר צַדִּיק הַמְּצוּיָן לְמַעְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט עָלָיו, וְהַכַּעַס נִשְׁקָט. בְּדוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל עֲבָדָיו, וְהָיָה תּוֹבֵעַ מֵהַשּׁוֹטֵר לַעֲשׂוֹת דִּין. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְקָם לְפָנָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ הַמֶּלֶךְ הֵאִירוּ פָּנָיו. הִתְחִיל הָאוֹהֵב הַהוּא שֶׁל הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר עִמּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ שָׂמַח. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַשּׁוֹטֵר, רוֹאֶה פָּנָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ שְׂמֵחִים, מִסְתַּלֵּק וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה דִּין. וְאָז אוֹתוֹ הָאוֹהֵב מְבַקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ עַל עֲבָדָיו וְהַמֶּלֶךְ מְכַפֵּר לָהֶם. וּמִשּׁוּם זֶה, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה. אַף כָּאן, כַּאֲשֶׁר רָאָה מֹשֶה שֶׁהַכַּעַס תָּלוּי, מִיָּד וַיֹּאמֶר מֹשֶה אֶל אַהֲרֹן, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הַשּׁוֹשְׁבִין, דְּהַיְנוּ הַיָּדִיד, שֶׁל הַמַּלְכָּה וְהַקְּטֹרֶת אֵינָהּ עוֹלָה אֶלָּא בְּיָדָיו, שֶׁהוּא מַרְבֶּה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וְקוֹשֵׁר קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. קְטֹרֶת הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁהִיא שִׂמְחָה שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה, קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה, הִסְתַּלְּקוּת הַכַּעַס. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ז) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. וְאָז, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה. יְנַקֶּה וִיטָהֵר אֶת הַכַּעַס הַהוּא, וְהָרַחֲמִים מִתְעוֹרְרִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, (במדבר ד') אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְּוִיִּם, כִּי הֵם הַגֶּזַע וְהַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל הַלְּוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וִחְיוּ וְלֹא יָמוּתוּ. שֶׁהַכֹּהֵן צָרִיךְ לְתַקֵּן אוֹתָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְרֵבִים אֶל הַקֹּדֶשׁ, לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא בְּתִקּוּן שֶׁל הַכֹּהֵן, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַסִּימָן שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו, עַד שָׁם, וְלֹא יוֹתֵר. וּכְשֶׁמְּכַסִּים אֶת כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ, אָז שׁוֹרֶה כִּסּוּי אַחֵר, מִלְּמַעְלָה, וְאָסוּר לַלְּוִיִּם לִקְרָב לִרְאוֹת, כִּי דָּבָר בְּלַחַשׁ דְּהַיְנוּ סוֹד, אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶם אֶלָּא בַּכֹּהֲנִים, שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁלָּהֶם וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁלָּהֶם, הֵם בְּסוֹד וּבְלַחַשׁ. וּלְוִיִּם הֵם בַּהֲרָמַת קוֹל, בְּשִׁירָה. מִשּׁוּם זֶה הַכֹּהֲנִים הֵם בְּלַחַשׁ וּבְסוֹד. וְעַל כֵּן אָסוּר לָהֶם יַיִן, כִּי יַיִן הוּא לַהֲרָמַת קוֹל, לְשִׁירָה, וּלְגַלּוֹת סוֹדוֹת, וּמִשּׁוּם זֶה נִמְסְרוּ הַלְּוִיִּם לַהֲרָמַת קוֹל, מִשּׁוּם שֶׁמִּתְאַחֲזִים בַּדִּין, וְדִין הוּא בַּגָּלוּי, לְפַרְסֵם הַדָּבָר לִפְנֵי הַכֹּל. אֲבָל הַכֹּהֵן, כָּל דְּבָרָיו בְּסוֹד וּבְלַחַשׁ, וְלֹא בַּגָּלוּי.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים כְּשֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בְּקוֹל רָם אוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ תְּהִלָּה לְדָוִד וְכוּלֵי וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין מוּסַף בְּלַחַשׁ וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל מוּסַף בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ אַחַר תְּפִלַּת מוּסַף וְהָעָם נִפְטָרִין וְאֵין אוֹמְרִים קְדוּשָׁה וְתַחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית כִּשְׁאַר הַיָּמִים אֶלָּא אוֹמֵר אוֹתָהּ קוֹדֶם תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. כֵּיצָד קוֹרֵא תְהִלָּה לְדָוִד וְאוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם וְדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וְחוֹזֵר וּמַשְׁמִיעַ תְּפִלַּת מִנְחָה בְּקוֹל רָם וְאוֹמֵר קַדִּישׁ: ב. בְּרָאשֵׁי חָדָשִׁים וּבְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר קְדוּשָׁה קוֹדֶם תְּפִלַּת מוּסַף. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָת אוֹמְרִים סֵדֶר הַיּוֹם גַּם אַחַר תְּפִלַּת הָעֶרֶב וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וְאַחַר כַּךְ מַבְדִּיל:

מוסר
מספר חסידים סי' פ''ד פ''ה

אַל תִּשְׂמַח לִבֶּךָ אִם יְכַבְּדוּךָ כִּי לְפִי הַכָּבוֹד וְהַנָּאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל מַעֲשָׂיו מְנַכִּין מִזְכִיּוֹתָיו בָּעוֹלָם הַבָּא וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא תִּקֵּן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיַּעֲמְדוּ לִכְבוֹד שָׁמַיִם עָשָׂה לְפִי שֶׁיְּקַבְּלוּ שָׂכָר עַל שֶׁיְּקַבְּלוּ מוֹרָא נְשִׂיאוּתוֹ עֲלֵיהֶם. אֶטוֹם אָזְנֶךָ לְנָבָל וַחֲסַר לֵב וְקַוֵּה לָאֵל. אַל תִּלְעוֹג לְטָעוּת זוּלָתְךָ פִּירוּשׁ אִם חֲבֵירְךָ יִטְעֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשֵׁל בְּדִבְרֵי פִּיךָ טוֹב שֶׁתִּדּוֹם וְיֹאמְרוּ דָבָר שֶׁל גְּנָאי עָלֶיךָ מִשֶּׁתְּדַבֵּר וְתִקָּרֵא עוֹבֵר וּמִתְעַבֵּר לְכָל מַה שֶׁיְדֻבַּר בָּךְ וְאִם הוּא אִישׁ זָקֵן חֲשׁוֹב אוֹתוֹ כְּיוֹנֵק וְאַל תַּעֲנֶה אוֹתוֹ כְּסִכְלוֹ אָז יְחַבֵּק יָדָיו וְיֶחֱנָק: אַל תְּגַלֶּה לְאוֹהֲבָךְ שׁוּם דָּבָר שֶׁתַּסְתִּיר מִשׂוֹנְאָךְ אִם לֹא בְּחַנְתּוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת אוֹהֵב נֶאֱמָן פֶּן יֵהָפֵךְ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָךְ וִיגַלֶּה סוֹדָךְ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגַל לְשׁוּם אָדָם אִם לֹא בִּרְשׁוּתוֹ: