חוק לישראל - פרשת אחרי מות, יום חמישי

תורה

(כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: וְיִטוֹל צְפִירָא עֲלוֹהִי יָת כָּל חוֹבֵיהוֹן לְאַרְעָא דְלָא יָתְבָא וִישַׁלַח יַת צְפִירָא בְּמַדְבְּרָא:
(כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם: וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשֵׁי בוּצָא דִי לְבַשׁ בְּמֵעֲלֵהּ לְקוּדְשָׁא וְיַצְנִעוּן תַּמָן:
(כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם: וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא בַּאֲתַר קַדִישׁ וְיִלְבַּשׁ יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיִפּוֹק וְיַעְבֵּד יָת עֲלָתֵהּ וְיָת עֲלַת עַמָא וִיכַפַּר עֲלוֹהִי וְעַל עַמָּא:
שלישי - שני במחוברין (כה) וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה: וְיָת תַּרְבָּא דְחַטָאתָא יַסֵק לְמַדְבְּחָא:
(כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה: וּדְמוֹבִיל יָת צְפִירָא לַעֲזָאזֵל יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא:

נביאים יחזקאל פרק כב

(כב) כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם: כְּאִיתְמְסָאָה כְסַף בְּגוֹ כוּרָא כֵּן תִּתְמְסוּן בְּגַוָּהּ וְתֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ שָפִיכִית חֶמְתִי עֲלֵיכוֹן:
(כג) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִתְגַּם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר:
(כד) בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם: בַּר אָדָם אֱמַר לָהּ אַתְּ אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל אַרְעָא לָא מִדַּכְיָא הִיא וְלָא אִתְעָבִידוּ בָהּ עוֹבָדִין טָבִין דְיִגְנוּן עֲלָהּ בְּיוֹם לְוָט:
(כה) קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ: סִיעַת סַפְרָהָא בְּגַוָּהּ כְּאַרְיְוָן נַהֲמֵין לְמִקְטַל קְטוֹל אֱנָשָׁא קְטָלוּ עוֹתַר וִיקָר נְסִיבוּ אַרְמַלְתָּא אַסְגִּיאוּ בְּגַוָּהּ:
(כו) כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם: כַּהֲנָהָא חָטְפִין בְּאוֹרַיְתִי וּמָפְסִין קָדָשָׁי בֵּין קוּדְשָׁא לְחוֹלָא לָא אַפְרִישׁוּ וּבֵין מְסַאֲבָא לְדַכְיָא לָא הוֹדִיעוּ וּמִיוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי כְּבָשוּ עֵינֵיהוֹן וְחַלַּת רְעוּתִי בֵּינֵיהוֹן:

כתובים משלי פרק כו

(ט) חוֹחַ עָלָה בְיַד שִׁכּוֹר וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים: כּוּבָא סָלֵק בִּידָא דְרַוְיָא וְשַׁטְיוּתָא בְּפוּמֵיהּ דְּסִכְלָא:
(י) רַב מְחוֹלֵל כֹּל וְשֹׂכֵר כְּסִיל וְשֹׂכֵר עֹבְרִים: סַגִי חָיֵשׁ בִּשְּׂרֵיהּ דְּסַכְלָא וְרַוְיָא עָבַר יַמָא:
(יא) כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ: הֵיךְ כַּלְבָּא דְהָפֵךְ עַל תְּיוּבֵיהּ הֵיכְנָא סַכְלָא דְתָנֵי בְּסִכְלוּתֵיהּ:
(יב) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ: אִין חֲזַיְתָא גַבְרָא דְחַכִּים בְּעֵינֵי נַפְשֵׁיהּ סַכְלָא טָב מִנֵיהּ:
(יג) אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת: אֲמַר עַטְלָא שַׁחֲלָא בְּאָרְחָא אַרְיָא בֵּינָת שְׁוָקֵי:

משנה חולין פרק ב

א. הַשׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד, כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין. חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:

ברטנורה  (א) השוחט אחד בעוף. משום דלכתחלה מבעי לשחוט שני סימנין אפילו בעוף, תנא השוחט, דמשמע דאחד בעוף דיעבד אין, לכתחלה לא. אבל שנים בבהמה לכתחלה הוי, דעד כמה לשחוט וליזיל. אי נמי, משום דבעי למתני ורובו של אחד כמוהו דדוקא דיעבד, דלכתחלה צריך שיתכוין לשחוט כל הסימן כולו. ואחד בעוף נפקא לן דכשר מקרא דכתיב (ויקרא יא) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד, הכשרו בסימן אחד. ושחיטה מן הצואר, ובשני סימנים, וחמשה דברים הפוסלים את השחיטה, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, כולהו גמרא גמירי לה, דתניא וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה בעל פה על הלכות שחיטה, על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה: עד שישחוט את הוורידים. כמין חוטין שעל שני צדי הקנה, ואעוף בלבד קאי ר' יהודה, כדי להוציא את דמו, הואיל וצולהו כולו כאחד. ושחיטה דקאמר ר' יהודה, לאו דוקא אלא שינקב הוורידין בשעת שחיטה קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק על ידי מליחה. ואין הלכה כר' יהודה: רוב אחד בעוף כו'. ואע''ג דתנן ברישא רובו של אחד כמוהו, הדר תנא הכא רוב אחד בעוף וכו', חד בחולין וחד בקדשים, דאי אשמעינן בחולין הוה אמינא חולין הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך לא תסגי ליה ברובא, קמשמע לן:

ב. הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִלּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה:

ברטנורה  (ב) שנים אוחזין בסכין ושוחטין. בהמה אחת: אפילו אחד למעלה ואחד למטה. שזה אוחז בקצה אחד של סכין, וחברו בצדו השני:

ג. הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַכִּין מְלֹא צַוָּאר, כְּשֵׁרָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ. אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְאִזְמֵל, כְּשֵׁרָה. נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְדַרְכָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז), וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל. נָפְלָה סַכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵלָיו וְהִגְבִּיהָן, הִשְׁחִיז אֶת הַסַכִּין וְעָף, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט, אִם שָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי בִקּוּר:

ברטנורה  (ג) התיז את הראש. כאדם המתיז קנה או דלעת שדוחק הסכין בכח ופוסק. וזו היא דרסה: היה שוחט. במשיכה, והתיז הראש בהבאה בלבד, או בהולכה בלבד. ולשחיטת הסימנים שיעור הכשר, קרי התיז את הראש: אם יש בסכין מלא צואר. חוץ לצואר הבהמה והעוף ששוחט: כשרה. שיש בסכין כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה. אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו, דרסה היא, שאין הסימנים נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה: אם יש בסכין מלוא צואר אחד. חוץ לשני הצוארים. דהיינו שיעור שלשה צוארים: איזמל. תער דק קטן מאד. ולא גזרינן איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים. ואיזמל שיש לו קרנים הוא שרגילים לעשות כמין קרנים לאיזמל לנוי על גביו ונוטים לצד ראשו, ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר, וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים אותן הקרנים: נפלה סכין ושחטה. טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשרה, ואע''ג דלא איכוין לשחוט, דלא בעינן כוונה בשחיטה, מדאצטריך קרא למימר גבי קדשים לרצונכם תזבחו, לדעתכם זבוחו כלומר מדעת וכוונה, שמע מינה דבחולין לא בעינן כוונה: נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו: כליו. בגדיו: או שהשחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף. נעשה עיף ויגע מחמת השחזה, וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח, ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט: כדי שחיטה אחרת. כדי שישחוט רוב שנים בבהמה אחרת כמותה כשהיא רבוצה, גסה לגסה, ודקה לדקה, ועוף לעוף. והרמב''ם פסק כדברי האומר כדי שחיטת בהמה דקה לעוף, ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. ולא נהגו כן: כדי בקור. כשיעור שהטבח בודק ומבקר את סכינו. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֵּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ, רַבִּי יִשְׁבַּב אוֹמֵר, נְבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְרֵפָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי יִשְׁבַּב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִשְׁחִיטָתָהּ, נְבֵלָה. כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל, טְרֵפָה. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:

ברטנורה  (ד) ופסק את הגרגרת. היינו עיקור. ובבהמה קאי: תחת השני. תחת הסימן השני. שהיה תוחב הסכין בין הסימן לצואר: החליד. כסה. ולשון חלדה, כחולדה הדרה בעיקרי הבתים דמכסיא: ופסקו. מלמטה למעלה: נבלה. ומטמאה במשא: טרפה. ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה להפסל. כגון אחד מן הטריפות השנויות בפרק ואלו טריפות:

ה. הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בְדָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה:

ברטנורה  (ה) בידים מסואבות. כלומר בלא נטילת ידים. דגזרו על הידים להיות שניות לטומאה. ובחולין שנעשו על טהרת הקודש מיירי, דשני עושה שלישי בהן. דאילו בחולין גרידא, אפילו היו מוכשרים בדם, אין שני עושה שלישי בחולין: לפי שלא הוכשרו בדם. שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו מים או אחד משבעה משקין שהם מים יין ושמן חלב ודבש דם טל: הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי, משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה. ואין הלכה כר' שמעון:

ו. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת, רַבָּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרָגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דַּיָּהּ אִם זִנְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, (אַף) הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְתָלִים מְלֵאִים דָּם, כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּנְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְּׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ, אֶחָד בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַסָה. בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה, פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכָּל הַסִימָנִים הַלָּלוּ, כְּשֵׁרָה:

ברטנורה  (ו) השוחט את המסוכנת. כל שמעמידים אותה ואינה עומדת מחמת חוליה, הויא מסוכנת, ואפילו יש לה כח בשיניה לאכול קורות ובקעיות של עץ: עד שתפרכס. דאי לא פרכסה, חיישינן שמא ניטלה נשמתה קודם גמר שחיטה: אם זינקה. כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח: השוחט בלילה. בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס ולא ידע אם פרכסה, ולמחר השכים ומצא כותלי בית שחיטת הצואר מלאים דם, כשרה מפני שזינקה. וכשיטת ר' אליעזר דמכשיר לה בזנוק, אמרה ר' שמעון. ואין הלכה כר' אליעזר: אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. צריכה פרכוס אם היא מסוכנת: שפשטה ידה. בגמר שחיטה: ולא החזירה פסולה. אם היתה מסוכנת. לפי שאין זה פרכוס אלא כן דרכה בשעת צאת נפשה. אבל גסה לאו אורחה בהכי ובין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה:

ז. הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. מָקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט:

ברטנורה  (ז) ור' אליעזר פוסל. אם בהמת נכרי היא. אע''ג דישראל קשחיט לה מהניא בה מחשבת נכרי דסתם מחשבתו לעבודה זרה: חצר כבד. יותרת הכבד: אמר רבי יוסי קל וחומר. דלא מהניא מחשבת בעלים, הואיל וישראל שחיט לה: ומה במקום שמחשבה פוסלת. דהיינו במוקדשים כדכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, קרי ביה לא יחשוב, כלומר שלא יחשוב לאכלו חוץ לזמנו כי פגול יהיה: אין הכל הולך אלא אחר העובד. דכתיב המקריב לא יחשב, אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן: מקום שאין המחשבה פוסלת. בגמרא מפרש למתניתין דהכי קאמר, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט, והכי פירושה, במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה, באיזו מאלו שחשב על מנת לאכול מן הזבח חוץ לזמנו, פגול הוא, ואע''פ שיש בה חומרא זו אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד. חולין לענין עבודה זרה שאין מחשבה פוסלת בהמתם בארבע עבודות, אלא בשתים, בשחיטה ובזריקה, דהני הוא דכתיבן, זובח לאלהים יחרם (שמות כב), בל אסיך נסכיהם מדם (תהלים יז), אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו. והקטרה אע''ג דשייכא בעבודה זרה, מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודה זרה היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודה זרה, דהא אפילו בפנים לא מיפסיל קרבן אם חשבת על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים, וכיום שמצינו קולא במחשבת חוץ, דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט. והלכה כר' יוסי:

ח. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה:

ברטנורה  (ח) השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה. ותקרובת עבודה זרה לא הויא ליאסר בהנאה. משום דכל הני אינן נעשין עבודה זרה. דכתיב (דברים יב) אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם. ומיהו פסולה מלאכול, משום דדמיא לשחיטה לשם עבודה זרה ומחלפה בה. ודוקא שאמר לשם הרים לשם גבעות, אבל אם אמר למלאך הממונה על ההרים ועל הגבעות הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה: לשם דבר כשר. שחיטה סתם:

ט. אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים. אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָא שֶׁל מַיִם, וּבַסְפִינָה עַל גַּבֵּי כֵלִים. אֵין שׁוֹחֲטִין לְגוּמָא כָּל עִקָּר, אֲבָל עוֹשֶׂה גוּמָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין:

ברטנורה  (ט) אין שוחטין לתוך ימים. שלא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט: ולא לתוך הכלים. שלא יאמרו לזרוק דמה לעבודה זרה קא עביד: עוגא. גומא. לשון עוגיאות לגפנים. במועד קטן: עוגא של מים. דוקא עכורים. אבל צלולין לא, שמא יאמרו לפרצוף פניו הנראה במים הוא שוחט: ובספינה. יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת ויורד לתוך הים, שהרואה אומר כדי שלא ללכלך הספינה הוא עושה: אין שוחטין לגומא כל עיקר. אפילו בבית. וטעמא דגומא, מפני שהוא חק המינים: אבל עושה גומא. בגמרא מפרש דהכי קאמר, אין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא: יחקה את המינים. יחזיק ידיהן בחוקותיהם. יחקה לשון חוק:

י. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִּדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ אָסוּר. וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר:

ברטנורה  (י) השוחט. חולין בחוץ: לשם עולה. כיון דעולה באה בנדר ונדבה, הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים, הלכך גזור בה רבנן עלה ופסלוה, וכן שלמים [וכו']: אשם תלוי. בא על ספק חיוב כרת, כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואין יודע איזו מהן אכל. אשתו ואחותו עמו במטה ובא על אחת מהן ואין ידוע על איזו מהן בא, מביא אשם תלוי להגן מן היסורים עד שיוודע לו אם חטא ודאי מביא חטאתו. ומתניתין ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, שבכל יום עומד בספק חטא ולבו נוקפו שמא חטאתי. ונמצא שדבר הנידר ונידב הוא: לשם פסח. ופסח נמי מקרי דבר הנידר ונידב הואיל והוא עשוי להפרישו כל ימות השנה ולהניחו עד זמנו, אמרי קא שחיט שלמים בחוץ ואכיל להו: ר' שמעון מכשיר. דלא חייש למראית העין: אשם ודאי. כגון אשם גזילות מי שנשבע לשקר על כפירות ממון, ואשם מעילות, ואשם שפחה חרופה. ועל שם שאשם תלוי בא על ספק, קרי להני אשם ודאי: לשם בכור לשם מעשר. מידע ידעי אינשי דשקר הוא, דבכור ומעשר קלא אית להו ומידע ידעי מקמי הכי, דאילו ההיא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו: זה הכלל. לאתויי אם אמר הריני שוחט לשם עולת נזיר, שהיא פסולה. דמהו דתימא ליכא למיחש לחורבא, דמידע ידעי דהא לא נדר, קמשמע לן דמימר אמרי דילמא נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות, ובשלשים יום לא מינכרא מילתא לשכניו: ושאינו נידר ונידב. לאתויי עולת יולדת. שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש, כשרה. ואפילו לשם אשה שאינה חייבת קרבן לידה. ומהו דתימא הואיל ואין אותה אשה חייבת קרבן לידה לא היתה זו אלא נדבה, קמשמע לן דאימר שמא הפילה, דמפלת אין לה קול, ונמצא קרבן זה חובה ולא נדבה, ולפיכך שחיטתו כשרה:

גמרא חולין דף מ''ד ע''ב

וָאוֹמַר אֲהָהּ ה' אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטוּמָאָה (יחזקאל ד) שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה. וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכָלְתִּי. שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס. וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם. מִשּׁוּם רִבִּי נָתָן אָמְרוּ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרָמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ. רַבָּה שָׁרָא טְרֵפְתָּא וְזָבַן מִינָהּ בִּשְׂרָא. אָמְרָה לֵיהּ בַּת רַב חַסְדָּא אַבָּא שָׁרֵי בוּכְרָא וְלָא זָבַן מִינֵיהּ בִּשְׂרָא. אָמַר לָהּ הָנֵי מִילֵי בוּכְרָא דַאֲשׁוּמָא מִזְדַּבֵּן. הָכָא מַתְקְלָא מוֹכָח. מַאי אִיכָּא מִשּׁוּם אוּמְצָא מְעַלְיוּתָא כָּל יוֹמָא אוּמְצָא מְעַלְיוּתָא זַבְּנוּ לִי. אָמַר רַב חַסְדָּא אֵיזֶהוּ תַלְמִיד חָכָם הָרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ. וְאָמַר רַב חַסְדָּא אֵיזֶהוּ (משלי יד) שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה זֶה הָרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ. דָּרַשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חַסְדָּא כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְרוֹאֶה טְרֵיפָה לְעַצְמוֹ וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. רַב זְבִיד אָמַר זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא. רִבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲווּ מְשַׁדְּרֵי לֵיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה מִידִי לֹא שָׁקִיל. וְכִי הֲווּ מְזַמְּנֵי לֵיהּ לָא אָזִיל אָמַר לָא קָא בָּעֵי מָר דְאֵיחֵי דִּכְתִיב וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה. רִבִּי זֵירָא כִּי מְשַׁדְּרֵי לֵיהּ לָא שָׁקִיל. כִּי הֲווּ מְזַמְּנִין לֵיהּ אָזִיל. אָמַר אִתְיַקּוּרֵי הוּא דְמִתְיַקְּרוּ בִי:

רש''י  שרי בוכרא. כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דהוי שוחט קדשים בחוץ. בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות: מתקלא מוכח. שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד: מאי איכא. במאי יכולין לחשדני: משום אומצא מעליותא. ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר: כל יומא נמי. חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב: זה הרואה טריפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה: הרואה טרפה לעצמו. ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף שלו אינו חומד להכריעו להיתר: ושימש ת''ח. גמרא לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו גמרא: יגיע כפיך כי תאכל. דכיון דעל שלו אינו חומד כ''ש שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול: מזמנין ליה. לאכול אצלם: אתייקורי מתייקרו בי. נכבדין הן במה שאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה:

זוהר אחרי דף ע''ט ע''א

תָּאנָא מָאי דִּכְתִיב (בראשית ג) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה. אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים זִינֵי מְסָאֲבוּתָא אָטִיל חִוְיָא בְנוּקְבָא כַּד אִתְחַבַּר עִמָּהּ כְּחוּשְׁבָּן וְאֵיבָה. וְעֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִינִין (ס''א דִּינִין) מִתְעֲרִין לְעֵילָא. וְעֶשְׂרִין וְאַרְבַּע לְתַתָּא. וְשַׂעְרָא רַבָּא וְטוּפְרֵיהּ סַגִּיאוּ וּכְדֵין דִּינִין מִתְעֲרִין בְּכֹלָּא וְתָאנָא כַד בָּעַת אִתְּתָא לְאִתְדַכְּאָה בַעְיָיא לְסַפְּרָא הַהוּא שַׂעְרָא דְרַבֵּי בְּיוֹמָא דְאִיהִי מְסָאֲבָא וּלְסַפְּרָא טוּפְרָהָא וְכָל הַהוּא זוֹהֲמָא דִי בְהוֹן. דְּתָאנָא בְּרָזֵי דִמְסָאֲבוּתָא זוֹהֲמָא דְטוּפְרִין יִתְעַר זוֹהֲמָא אַחֲרָא וּבְגִינֵי כָךְ בַּעְיָין גְּנִיזָא וּמָאן דְּאַעְבַּר לוֹן לְגַמְרֵי כְּאִילוּ אַתְעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. דְּתַנְיָא לָא לִיבְעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיהַב דּוּכְרָנָא לְזִינִין בִּישִׁין. דְּתָנֵינָן (ע''ז א') אֶלֶף וְאַרְבַּע מְאָה וַחֲמֵשׁ זִינִין בִּישִׁין מִתְאַחֲדָן בְּהַהוּא זוֹהֲמָא דְאָטִיל חִוְיָא תַּקִּיפָא וְכֻלְּהוּ מִתְעֲרִין בְּהַהוּא זוֹהֲמָא דְטוּפְרִין וַאֲפִילוּ מָאן דְּבָעֵי יַעְבֵיד בְּהוּ חַרְשִׁין לִבְנֵי נְשָׁא מִשּׁוּם אִינוּן דְּתַלְיָין בְּהוּ וּמָאן דְּאַעְבַּר לּוֹן כְּאִילוּ אַסְגֵּי חֶסֶד בְּעָלְמָא וְדִינִין בִּישִׁין לָא מִשְׁתַּכְּחִין. וְיַעְבַּר הַהוּא זוֹהֲמָא וְטוֹפְרָהָא דְרָשִׁים בֵּיהּ. דְּתַנְיָא מָאן דְּדָרִיךְ בְּרַגְלֵיהּ אוֹ בִמְסָאנֵיהּ עֲלַיְיהוּ יְכִיל לְאַתְזְקָא. וּמַה בְהָאי שִׁיּוּרֵי דְּשִׁיּוּרֵי דְזוֹהֲמָא דִלְעֵילָא כָּךְ אִתְּתָא דִמְקַבְּלָא וְאִתְחַבְּרַת בְּחִוְיָא וְאָטִיל בָּהּ זוֹהֲמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וָוי לְעָלְמָא דִמְקַבְּלָא מִינָהּ מֵהַהוּא זוֹהֲמָא. בְּגִינֵי כָךְ וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. עָלַי וַדָּאי בְּגִין דְּיִתְעַבֵּר הַהוּא חִוְיָא וְיִתְבַּסַם מָאן דְּבַעְיָא עָלַי כְּמָה דִכְתִיב (ישעיה ו') שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. וְעַל דָּא כְתִיב בְּקֹרַח (במדבר ט''ז) הַנּוֹעָדִים עַל יְיָ דִּבְגִינֵיהוֹן אַתְעַר מָאן דְּאַתְעַר דְּאָתֵי מִסִטְרַיְיהוּ. אוּף הָכָא הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה עָלַי מַמָּשׁ. בְּגִין דְּיִתְבַּסַם וְיִתְעַבֵּר וְלָא אִשְׁתְּכַח חִוְיָא בַאֲתַר דְּשַׁאֲרֵי. וְכָל כַּךְ לָמָּה. עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ וְשַׁלְטָא בָהּ מָאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וּבְגִינֵי כָךְ כְּתִיב וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. זַכָּאָה דָרָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁארֵי בְּגַוֵּויהּ זַכָּאָה עַדְבֵיהּ בֵּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. עֲלֵיהּ כְּתִיב (קהלת י) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין מָהוּ בֶן חוֹרִין דְּזַקִּיף רֵישָׁא לְגַלָּאָה וּלְפָרְשָׁא מִילִין וְלָא דָחִיל. כְּהָאי דְּאִיהוּ בֶן חוֹרִין וְיַימָא מָאי דְּבָעֵי וְלָא דָחִיל. מָהוּ מַלְכֵּךְ דָּא הוּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָארֵיהּ דְּאוֹרַיְיתָא מָארֵיהּ דְּחָכְמְתָא. דְּכַד הֲוָה רִבִּי אַבָּא וְחַבְרַיָּיא חָמָאן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲווֹ רַהֲטֵי אֲבַתְרֵיהּ וְאַמְרֵי (הושע י א) אַחֲרֵי יְיָ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג:

תרגום הזוהר
לָמַדְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי טוּמְאָה הִטִּיל הַנָּחָשׁ בַּנּוּקְבָא כְּשֶׁנִּתְחַבֵּר עִמָּהּ, כַּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵיבָה, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִינִין מִתְעוֹרְרִים לְמַעְלָה וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע לְמַטָּה. וְהַשַׂעֲרוֹת גְּדֵלוֹת, וְהַצִפָּרְנַיִם גְּדוֹלוֹת, וְאָז מִתְעוֹרְרִים דִּינִים בָּעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, כְּשֶׁהָאִשָּׁה רוֹצָה לְהִטָּהֵר, צְרִיכָה לִגְזוֹז אוֹתוֹ שִׁיעוּר הַשַׂעֲרוֹת שֶׁגָּדְלוּ בַּיָּמִים שֶׁהָיְתָה בְּטוּמְאָתָהּ, וּצְרִיכָה לִקְצֹץ צִפָּרְנֶיהָ וְכָל אוֹתוֹ הַזּוּהֲמָא שֶׁבָּהֶם. שֶׁלָּמַדְנוּ בְּסוֹדוֹת הַטּוּמְאָה, הַזּוּהֲמָא שֶׁל הַצִפָּרְנַיִם יְעוֹרְרוּ זוּהֲמָא אַחֲרָא דְּהַיְנוּ זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ, וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים לִגְזֹז אוֹתן. וּמִי שֶׁמַּעֲבִירָן לְגַמְרֵי, דְּהַיְנוּ שֶׁשׂוֹרְפָן, הוּא כְּאִלּוּ מְעוֹרֵר חֶסֶד בָּעוֹלָם. שֶׁלָּמַדְנוּ, אֵין הָאָדָם צָרִיךְ לָתֵת זִכָּרוֹן לַמִּינִים הָרָעִים. כִּי לָמַדְנוּ, אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה מִינִים רָעִים נֶאֱחָזִים בַּזּוּהֲמָא הַהִיא שֶׁהִטִּיל הַנָּחָשׁ הֶחָזָק, וְכֻלָּם מִתְעוֹרְרִים בְּאוֹתָהּ זוּהֲמָא שֶׁל הַצִפָּרְנַיִם. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁרוֹצֶה, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בָּהֶן כְּשָׁפִים לִבְנֵי אָדָם, מִשּׁוּם אֵלּוּ הַמַּזִּיקִים הַתְּלוּיִם בָּהֶן, וּמִי שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתָן, דְּהַיְנוּ שֶׁשׂוֹרְפָן, הוּא כְּאִלּוּ מַרְבֶּה חֶסֶד בָּעוֹלָם, וְדִינִים רָעִים אֵינָם נִמְצָאִים, וְתִתְבַּטֵּל הַזּוּהֲמָא הַהִיא, וְצִפָּרְנֶיהָ הָרְשׁוּמוֹת בָּהּ. בַּזּוּהֲמָא. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִי שֶׁדּוֹרֵךְ בְּרַגְלָיו אוֹ בְּמִנְעָלָיו עַל הַצִפָּרְנַיִם, יָכוֹל לְהִנָּזֵק. וּמַה בְּשִׁירַיִם אֵלּוּ שֶׁל שִׁיּוּרֵי זוּהֲמָא שֶׁלְּמַעְלָה, כָּךְ, הָאִשָּׁה שֶׁקִּבְּלָה וְנִתְחַבְּרָה בַּנָּחָשׁ, וְהִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אוֹי לָעוֹלָם הַמְּקַבֵּל מִמֶּנָּהּ, בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁמְּקַבֵּל מֵהַזּוּהֲמָא הַהִיא. מִשּׁוּם כָּךְ, וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרָב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, עָלַי וַדַּאי, דְּהַיְנוּ לְמַעֲנִי, כְּדֵי לְהַעֲבִיר הַנָּחָשׁ וְיִתְבַּשֵׂם מִי שֶׁצָרִיךְ, עָלַי פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֶׁאֵין פֵּרוּשׁוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא לְמַעֲנוֹ, וְלִכְבוֹדוֹ. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּקֹרַח, הַנּוֹעָדִים עַל ה', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ גַּם כֵּן בִּשְׁבִיל ה', דְּהַיְנוּ שֶׁבִּשְׁבִילָם, מֵחֲמַת הַחֵטְא שֶׁל קֹרַח וַעֲדָתוֹ, נִתְעוֹרֵר מִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר, הַבָּא מִצִדָּם, שֶׁהוּא הַסִּטְרָא אַחֲרָא לִפְגֹּם בַּה' אַף כָּאן, הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, עָלַי מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ לְמַעֲנִי בִּשְׁבִילִי, כְּדֵי שֶׁהַמַּלְכוּת תִּתְבַּשֵׂם, וְהַנָּחָשׁ יִהְיֶה נֶעֱבָר מִמֶּנָּהּ, וְלֹא יִהְיֶה נִמְצָא בַּמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹרֶה. וְכָל כָּךְ לָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְשׁוֹלֵט בָּהּ מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. וּמִשּׁוּם זֶה, וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרָב. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שׁוֹרֶה בּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקָן בֵּין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. עָלָיו כָּתוּב, אַשְׁרֵיִךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין. מַהוּ בֶּן חוֹרִין. הַיְנוּ, שֶׁזּוֹקֵף רֹאשׁוֹ לְגַלּוֹת וּלְבָאֵר דְּבָרִים וְאֵינוֹ מְפַחֵד. מִי הוּא מַלְכֵּךְ. זֶהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בַּעַל הַתּוֹרָה, בַּעַל הַחָכְמָה. כִּי כְּשֶׁהָיוּ רַבִּי אַבָּא וְהַחֲבֵרִים רוֹאִים אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיוּ רָצִים אַחֲרָיו, וְאוֹמְרִים, אַחֲרֵי ה' יֵלֵכוּ כָּאַרְיֵה יִשְׁאָג.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''ב

א. אֵין מְמַנִּין אֲפִלּוּ אָדָם נֶאֱמָן וְכָשֵׁר לִהְיוֹת שׁוֹמֵר חָצֵר שֶׁיֶּשׁ שָׁם נָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ שֶׁאֵין אַפּוֹטְרוֹפוּס לָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפוּס עַל בֵּיתוֹ שֶׁלֹּא יַנְהִיג אִשְׁתּוֹ לִדְבַר עֲבֵירָה: ב. אָסוּר לְתַלְמִיד חָכָם לִשְׁכּוֹן בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּה אַלְמָנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְיַיחֵד עִמָּהּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: וְכֵן הָאַלְמָנָה אֲסוּרָה לְגַדֵּל כֶּלֶב מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְלֹא תִקְנֶה אִשָּׁה עֲבָדִים זְכָרִים אֲפִילוּ קְטַנִּים מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:

מוסר
משערי תשובה לר''י דף ה' ע''ד

כָּתוּב (תהלים נא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. רוּחַ נִשְׁבָּרָה הוּא הָרוּחַ הַנְּמוּכָה וְהַנִּכְנַעַת וְלֵב נִשְׁבָּר עַל שְׁבִירַת הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית כִּי הַתַּאֲוָה נְתוּנָה בְּלֵב כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. וּבְמִזְמוֹר הַתְּשׁוּבָה נֶאֱמַר הַמִּקְרָא הַזֶּה. וּבְאָמְרוֹ לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. לָמַדְנוּ מִזֶּה כִּי בַּעַל הַתְּשׁוּבָה מִתְרַצֶה אֶל הַשֵּׁם בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית וְכִי זֶה מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה וְעוֹד נֶאֱמַר בְּעִנְיַן הַתְּשׁוּבָה (ישעי' נו) לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. וְאָמְרוּ חַכְמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שָׁלשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. עִנְיַן נֶפֶשׁ שְׁפָלָה שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית גַם בִּדְבָרִים הַמּוּתָּרִים כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמַר אַבְרָהָם (בראשית יב) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ שֶׁלֹּא נִסְתַּכֵּל בָּהּ עַד הַיּוֹם הַהוּא לְהִתְבּוֹנֵן עַל תְּכוּנַת יָפְיָהּ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב (ש''ב כ) וַתִּהְיֶיןָ צְרוּרוֹת עַד יוֹם מוֹתָן אַלְמְנוּת חַיּוֹת בְּכָל יוֹם הָיָה דָוִד מְצַוֶּה לְהֵיטִיב אֶת רֹאשָׁן וְנוֹתֵן תַּמְרוּקִין לְקַשְּׁטָן כְּדֵי לְהַצִיק לְתַאֲוָתוֹ וּלְהַכְנִיעָהּ בַּאֲשֶׁר כּוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן לְמַעַן יִתְכַּפֵּר לוֹ עַל דְּבַר בַּת שֶׁבַע: