חוק לישראל - פרשת אחרי מות, יום רביעי

תורה

(טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם: וִיכַפֵּר עַל קוּדְשָׁא מִסוֹאֲבַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִמֶרְדֵיהוֹן לְכָל חֲטָאֵיהוֹן וְכֵן יַעְבֵּד לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דְשָׁרֵי עִמְהוֹן בְּגוֹ סוֹאֲבָתְהוֹן:
(יז) וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל: וְכָל אֱנַשׁ לָא יְהֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּמֵעֲלֵהּ לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא עַד מִפְּקֵהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְעַל כָּל קְהָלָא דְיִשְׂרָאֵל:
שני (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְיִפּוֹק לְמַדְבְּחָא דִי קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְיִסַב מִדְמָא דְתוֹרָא וּמִדְמָא דִצְפִירָא וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:
(יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְיַדֵי עֲלוֹהִי מִן דְמָא בְּאֶצְבְּעֵהּ שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵהּ וִיקַדְשִׁנֵהּ מִסוֹאֲבַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי: וִישֵׁיצֵי מִלְכַפָּרָא עַל קוּדְשָׁא וְעַל מַשְׁכַּן זִמְנָא וְעַל מַדְבְּחָא וִיקָרֵב יָת צְפִירָא חַיָא:
(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי (ידו) יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן יָת תַּרְתֵּין יְדוֹהִי עַל רֵישׁ צְפִירָא חַיָא וִיוַדֵי עֲלוֹהִי יָת כָּל עֲוָיַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת כָל מֶרְדֵיהוֹן לְכָל חֲטָּאֵיהוֹן וְיִתֵּן יָתְהוֹן עַל רֵישׁ צְפִירָא וִישַׁלַח בְּיַד גְבַר דִזְמִין לִמְהַךְ לְמַדְבְּרָא:

נביאים יחזקאל פרק כב

(טז) וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה: וְאֶתְקַדַּש בִּיךְ לְעֵינֵי עַמְּמַיָּא וְתֵדְעִין אֲרֵי אֲנָא יְיָ:
(יז) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִתְגַּם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר:
(יח) בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל (לסוג) לְסִיג כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ: בַּר אָדָם הֲווֹ קֳדָמַי בֵּית יִשְּׂרָאֵל לִפְסוּלָא כּוּלְהוֹן כְּמָא דִמְעָרַב נְחָשׁ וּבְעֵיץ וּבַרְזֶל וַאֲבַר בְּגוֹ כוּרָא לִפְסוּלַת כַּסְפָּא הֲווֹ:
(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם: בְּכֵן כִּדְנַן אָמַר יְיָ אֱלֹהִים חֲלַף דַהֲוֵיתוּן כּוּלְּכוֹן לִפְסוּלָא בְּכֵן הָא אֲנָא כָנֵיש יַתְכוֹן לְגוֹ יְרֻשְׁלֵם:
(כ) קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם: כְּמִכְנַשׁ כְּסַף וּנְחַשׁ וּבַרְזְלָא וַאֲבַר וּבְעֵץ לְגוֹ כוּרָא לְאַתְקְפָא עֲלוֹהִי נוּרָא לְאַמְסָיוּתֵיהּ כֵּן אַכְנִישׁ בְּרוּגְזִי וּבְחֵמְתִי וְאָסֵיף וְאֵישֵיצֵי יַתְכוֹן:
(כא) וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ: וְאַכְנֵישׁ יַתְכוֹן וְאַתְקֵיף עֲלֵיכוֹן בְּאֵישָתָא פּוּרְעֲנוּתִי וְתִתְמְסוּן בְּגַוָּהּ:

כתובים - משלי - פרק כו

(ג) שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים: שְׁוָטָא לְסוּסָא וּמַגְלָבָא לְחַמְרָא וְשׁוּבְטָא לְגוּשְׁמֵיהוֹן דְּסַכְלֵי:
(ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה: לָא תְתַל פִּתְגָמָא לְסִכְלָא הֵיךְ שַׁטְיוּתָא דְלָא תִדְמֵי לֵיהּ אַף אַנְתּ:
(ה) עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו: אֶלָא מַלֵל עִם שַׁטְיָא בְּחַכִּימוּתָךְ דְּלָא נִסְבַּר בְּנַפְשֵׁיהּ דְּחַכִּימָא הוּא:
(ו) מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל: מַן דְּרָהֲטָא בְרִגְלוֹי שְׁתֵי חֲטוֹפָא מַן דִּמְשַׁדַר מִלֵי בְיַד סִכְלָא:
(ז) דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים: אִין תִּתַּל הַלְכְתָא לַחֲגִירָא תְּקַבֵּל מִלְתָא מִן פּוּמֵיהּ דְּסִכְלָא:
(ח) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד: הֵיךְ נִקְצָא דְטָסָא בְּקִילְעָא הֵיכְנָא מַן דְּעָבַד יְקָרָא לְסִכְלָא:

משנה בבא בתרא פרק ט

א. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. נְכָסִים מֻעָטִים, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:

ברטנורה  (א) מי שמת. שהנכסים מרובים. כדי שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות: שהנכסים מועטין. שאין בהם כשיעור זה: בשביל שאני זכר הפסדתי. בתמיהה. אלא לא אפסיד ונזון כלנו יחד. ואין הלכה כאדמון. ועשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים. כבת אצל האחין. מה בת אצל האחין הבת נזונית והבנים ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת. האלמנה נזונית. והבת תשאל על הפתחים:

ב. הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטֻמְטוֹם, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת. נְכָסִים מֻעָטִין, הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים. הָאוֹמֵר אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר יִטּוֹל מָנֶה, יָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה. נְקֵבָה מָאתַיִם, יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתָיִם. אִם זָכָר מָנֶה אִם נְקֵבָה מָאתַיִם, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, זָכָר נוֹטֵל מָנֶה וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתָיִם. יָלְדָה טֻמְטוֹם, אֵינוֹ נוֹטֵל. אִם אָמַר כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטּוֹל, הֲרֵי זֶה יִטּוֹל. וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא, יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל:

ברטנורה  (ב) וטומטום. ספק זכר ספק נקבה: הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות. דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ושקול: הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. דאמרי ליה אייתי ראייה דנקבה את ותזון עמנו: ילדה זכר נוטל מנה. ואף על גב דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה הכא בשכיב מרע שזכה לבנו קנה שדעתו שלאדם קרובה אצל בנו: ילדה זכר ונקבה. תאומים יחד: ילדה טומטום אינו נוטל. האי מתניתין אדחיא לה והלכתא שטומטום נוטל כפחות שבשניהם: יורש את הכל. דלא תימא בריה בפני עצמה הוא ולאו בר ירושה הוא קמ''ל:

ג. הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע. אִם אָמְרוּ רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִין, הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע. אִם אָמְרָה רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת, הִשְּׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ:

ברטנורה  (ג) השביחו גדולים את הנכסים. בעודן בתפוסת הבית: השביחו לאמצע. והני מילי כששבחו הנכסים מחמת נכסים עצמן שלא הוציאו משלהן כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים מחמת עצמן אבל אם חפרו ונטעו והוציאו משלהן מה שהשביחו השביחו לעצמן: וכן האשה שהשביחה. בגמרא מוקמינן לה אשה יורשת כגון שנשא ראובן אתבת שמעון אחיו ומת בלא בנים ובנות שמעון אחיו יורשות אותו. נמצאת אשתו שהיא בת שמעון אחיו יורשת אותו עם שאר אחיותיה. וסלקא דעתך אמינא דבההיא הנאה דנפיק עלה קלא ששולטת ומשבחת אפילו כי אמר' ראו מה שהניח לי בעלי וכו' אפ''ה מחלה ורוצה שיהיה השבח לאמצע קמ''ל שהשביחה לעצמה:

ד. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לָאֻמָּנוּת, נָפַל לָאֶמְצַע. חָלָה וְנִתְרַפָּא, נִתְרַפָּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ. הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיִּיִ הָאָב, חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת, חָזְרָה לָאֶמְצַע, שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים:

ברטנורה  (ד) שנפל אחד מהן לאומנות. לעבודת המלך שכן מנהג להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או ב' חדשים: נפל לאמצע. כל הריוח מפני שמחמת אביהם באת לו אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך מה שהרויח הרויח לעצמו חלה ונתרפא. אם חלה באונס כלומר שלא פשע הוא בעצמו. מתרפא מן האמצע. אבל אם חלה מצנים ופחים וכיוצא בהם דכתיב בהו (משלי כב) שומר נפשו ירחק מהם בהא אמרינן במתניתין דאינו מתרפא אלא משל עצמו: שושבינו'. דרך שושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו וזה חוזר ועושה כן לזה גם כן כשישא אשה. ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אחר כך לאחר שמת האב: חזרה לאמצע. מפני שהיא כמלו' שהרי נגבית בבית דין שיכול המוליך שושבינו' לחבירו לחזור ולתבוע ממנו בבית דין שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו והוא שיהי' נשואי השני כנשואי ראשון. אם בתולה בתול'. ואם אלמנה אלמנה. ואם בפרהסיא בפרהסיא. ואם בצנעא בצנעא שיכול השני לומר לראשון איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי: אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן. בלא חופה או אי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו אין זו שושבינות אלא מתנה. ואינה נגבית בבית דין:

ה. הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו, שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן אֲפִלּוּ בְדִינָר, אֵינָן נִגְבִּין. לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּים. סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ, אֵינָן נִגְבִּין:

ברטנורה  (ה) השולח סבלונו'. מנהג חתנים למחרת הקדושין שולחין לבית הארוסה תכשיטים ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן ופעמים הולך החתן ואוכל שם: אינן נגבין. אם מת הוא או מתה היא. או שבא לגרשה דמחמת חבת שמחת אכילה מחל. ודוקא שאכל בדינר אבל אכל פחות מדינר. לא מחל וגובה הסבלונות: שלח סבלונות מרובין. ואפילו מועטים אם פי' על מנת שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. ואורחא דמלתא נקט שדרך סבלונות ששולחין כדי שיבאו לבית בעלה להיות מרובין. ואותן ששולחין כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:

ו. שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע, הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיָה וְהֵן אוֹמְרִים בָּרִיא הָיָה, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

ברטנורה  (ו) שייר קרקע כל שהוא. והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין: מתנתו מתנה. ואם עמד אינו חוזר והוא שקנו מידו על אותו מתנה דמתנת שכיב מרע במקצת בעי' קנין בין עמד בין לא עמד. ואם לא קנו מידו לא קנה מקבל המתנה אפילו מת השכיב מרע. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. אבל אם אמר יתנו לפלוני כך וכך אחר מותו אינו צריך קנין ואפילו שייר לעצמו. שכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים אם לא שייר לעצמו כלום ועמד חוזר ואפילו קנו מידו ומצוה מחמת מיתה דשמענא ליה דקאמר ווי ליה דמיית. לעולם חוזר בין שייר בין לא שייר. ואפילו קנו מידו. ואם מת קנה מקבל המתנה. ואפילו בלא קנין: לא כתב בה שכיב מרע. כדקציר ורמי בערסיה. ואף לא לשון מתנת בריא. כד הלך על רגלוהי בשוקא. ולא שייר כלום: הוא אומר שכיב מרע הייתי. וחוזרני בי. והלה אומר בריא היית ולא תחזור: צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע. דבתר השתא אזלינן דהאידנא בריא הוא. ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה: וחכמים אומרים. לא אזלינן בתר השתא. אלא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן שהוא מוחזק. עליו להביא ראיה שבריא היה באותו שעה. והלכה כחכמים:

ז. הַמְחַלֵק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין בַּכֶּסֶף וּבַשְּׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאָמְרָה תְּנוּ כְבִינָתִי לְבִתִּי וְהִיא בִשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וָמֵתָה, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרֶיהָ. אָמַר לָהֶן, בְּנֵי רוֹכֵל תְּקַבְּרֵם אִמָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּשַּׁבָּת, דְּבָרָיו קַיָּמִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתּוֹב. אֲבָל לֹא בַחֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּחֹל. כַּיּוֹצֵא בוֹ, זָכִין לַקָּטָן, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל, [דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר]. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לַקָּטָן אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר לַגָּדוֹל:

ברטנורה  (ז) רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן. ר' אליעזר לית ליה דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. ואפילו מצוה מחמת מיתה סבירא ליה דאין מתנתו מתנה אלא בקנין כמתנת בריא. ואין הלכה כרבי אליעזר: כבינתי. תרגום רדידים כבנתא: תקברם אמן. כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו וקנסא קנסו רבנן לבנים לקיים לבת מתנת אמן. אף על פי שלא היה מן הדין: אבל לא בחול. אם חלק השכיב מרע מנכסיו בחול: קל וחומר בחול. וכן הלכה דבין בחול בין בשבת דברי שכיב מרע ככתיבי וכמסירי דמו. וא''צ קנין. ואם שאל שיקנו מידו קונים ממנו בין בחול בין בשבת כדי שלא תטרוף דעתו עליו:

ח. נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו אוֹ עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים, הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב. בַּעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים, הָאָב מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלוֹקוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן:

ברטנורה  (ח) יורשי האב אומרים הבן מת ראשון. ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו שהרי לא זכה בהן הבן מעולם: ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון. ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו שהרי לא זכה בהן הבן מעולם: ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון. ונפלו הנכסים שעה אחת לפני הבן. והם משועבדים לכתובת אשה. ובעלי חוב: בית שמאי אומרים יחלוקו. דקסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ויורשי האב ובעלי חוב תרווייהו מוחזקים הוו לפיכך יחלוקו: ובית הלל אומרים. הנכסים בחזקת יורשים וכמוחזקים דמו ובעל חוב בא להוציא מידם ועליו להביא ראיה שהאב מת תחלה:

ט. נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ, יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים, הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל, יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה אוֹמְרִים, הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחֲלוֹקוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:

ברטנורה  (ט) האשה מתה תחלה. ואין ליורשי האשה כלום. שהרי הבעל מת אחרון. וירש את אשתו: נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל בחזקתן ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה. אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותן עליו הלכך נכסי צאן ברזל יחלוקו. וכתובת אשה. שהם מנה מאתים ותוספות נשארים בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה הם נכסי מלוג שבשעה שהיא נכנסת נכנסים עמה וכשהיא יוצאת יוצאים עמה אם פחתו פחתו לה. ואם הותירו הותירו לה אלו הם בחזקת יורשי האשה. נמצאו יורשי האשה נוטלים כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל:

י. נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲלוֹקוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, עַל הַחֲלוּקִין אָנו מִצְטַעֲרִין, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לַחֲלוֹק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין:

ברטנורה  (י) נפל הבית עליו ועל אמו. ואין לה בן אחר אלא זה יורשי הבן אומרים האשה מתה תחלה וירש הבן נכסיה ואנו יורשים הבן. ויורשי האשה ממשפחת בית אביה אומרים הבן מת תחלה ואנו יורשים את האשה: אלו ואלו מודים. ב''ש וב''ה: שיחלוקו. דכיון ששניהם באים מכח ירושה הוי ספק וספק ויחלוקו ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו דהתם יש שני מיני נכסים יש שהבעל מוחזק ויש שהאשה מוחזקת אבל הכא הכל בחזקת האשה כיון שהיתה אלמנה ושניהם באים מכח ירושה לירש הכל הלכך יחלוקו: מודה אני בזה. דלדברי בית הלל ה''נ אמרי' נכסי' בחזקתן בחזקת יורשים מן האב שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת וממונה נמי בחייה היא בחזקת שבט אביה הלכך יורשים מן האב יורשים אותה והלכה כרבי עקיבא: על החלוקין אנו מצטערין. כלומר על מחלוקת דלעיל דבית שמאי ובית הלל אנו מצטערים שלא השוו דעתן. ואתה אומר שגם בזה חלוקין. ובאת לחלוק על ת''ק שאומר שהן שוין:

גמרא בבא בתרא דף קמ''ד ע''א

וְאִם אָמְרָה וְכוּ' הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ. פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוַן דִּשְׁבִּיחָא לָהּ מִלְתָא דַאֲמָרֵי קָא טָרְחָא קָמֵי יַתְמֵי אַחוּלֵי אַחְלָהּ קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָדוֹל בַּבַּיִת קְנָאוֹ. וְדַוְקָא גָדוֹל. וְדַוְקָא בְּתוּלָה. וְדַוְקָא אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה. וְדַוְקָא שֶׁהִשִּׂיאוֹ רִאשׁוֹן. פְּשִׁיטָא יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וַעֲלִיָּיה בַּיִת קָנָה עֲלִיָּיה לֹא קָנָה. בַּיִת וְאַכְסַדְרָה מַהוּ שְׁנֵי בָתִּים זוּ לִפְנִים מִזּוּ מַהוּ תִּיקוּ. מְתִיבֵי יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וּכְלֵי בַיִת. כְּלֵי בַיִת קָנָה בַיִת לֹא קָנָה. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָהוּ כְּגוֹן שֶׁהָיָה אוֹצָרוֹ שֶׁל אָבִיו מוּנַח שָׁם. נְהַרְדָּעֵי אֲמָרֵי אֲפִילוּ שׁוֹבְכָא דְיוֹנֵי. רַב יְהוּדָה וְרַב פַּפִּי אֲמָרֵי אֲפִילוּ עֲצִיצָא דְהַרְסְנָא. מָר זוּטְרָא אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ וְתָלָה לֵיהּ סַנְדְּלָא. רַב אָשֵׁי נַסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ וְתָלָה לֵיהּ אֲשִׁישָׁא דְמִשְׁחָא. אָמַר מָר זוּטְרָא הָנֵי תְלַת מִילֵי שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן כְּהִלְכְתָא בְלָא טַעְמָא. חֲדָא הָא. אִידָךְ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אֲפוֹטְרוֹפָא. אִידָךְ דְּאָמַר רַב מָנֶה לִי בְּיָדָךְ תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן קָנָה:

רש''י  אחולי אחלא. וחזרה בה ממה שאמרה תחילה הריני עושה ואוכלת קמ''ל: קנאו. הבן לאותו הבית דתקנת חכמים היא והילכתא בלא טעמא כדלקמן ובמסכת גיטין מוקמינן לה כגון שיש לאביו בעיר בית אחר לדור בו: ודוקא גדול וכו'. דבכי האי גוונא חביב ליה טפי וגמר ומקני ליה: ייחד לו בית ועליה. כלומר ייחד לו האב לבנו בית שיש עליה על גביו: אכסדרה. לפני הבית ופותחין בה חלונות ודרך אכסדרה נכנסים לבית: שני בתים וכו'. אם תמצא לומר בית ואכסדרה קנה היינו משום דאכסדרה משועבד לבית אבל ב' בתים זה לפנים מזה מהו: אוצרו. בתוכו הילכך בית לא קנה דכיון דמשתמש האב בבית לא הוציאו מחזקתו ולא מקני ליה לבנו: עציצא דהרסנא. כלי מלא דגים מטוגנים בשמן: אשישא דמשחא. כוס מלא שמן: שוינהו רבנן. הם תקנו את הדברים כך אעפ''י שאינו דין תורה כי מדה ומדה הם: חדא הא. המשיא אשה לבנו ותקנת חכמים היא לכבוד החתן שגנאי הדבר לשאת אשה ואין מקום לדור בו: אפוטרופא. דאנן סהדי דלא עקר נחלת הבנים ולא נתכוון אלא שיכבדוה הבנים מתוך שאוכלין על ידה: במעמד שלשתן. נפקד ומפקיד ומקבל מתנה: קנה. כך תקנו חכמים לפי שהדבר תדיר הוא בין הבריות ולא הזקיקו חכמים להקנות בקנין ובעדים:

זוהר אחרי מות דף ע''ב ע''ב

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹמֵר. רִבִּי חִיָּיא פָתַח (איוב ל''ח) לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹמֵר תָּאנָא זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לְאַרְעֵיהּ מִכָּל מְסָאֲבוּתָא דְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּסָאִיבוּ לָהּ. בְּהָאי מָאן דְּאָחִיד בְּטָלֵתֵיהּ וְאַנְעַר טִנּוּפָא מִנֵּיהּ. וְכָל אִינוּן דְּאִתְקְבָרוּ בְאַרְעָא קַדִּישָׁא לְמִשְׁרֵי לוֹן לְבַר. וּלְדַכְּאָה אַרְעָא קַדִּישָׁא מִסִטְרָא אַחֲרָא (ס''א קַדִּישָׁא אַחֲרָא). כַּבְיָכוֹל דַּהֲוָה מַתְּזְנָא לִשְׁאַר רַבְרְבֵי עַמִּין וּלְקַבְּלָא מְסָאֲבוּתָא דִילְהוֹן וּלְדַבְּרָא לוֹן. וְזַמִּין לְדַכְּאָה לָהּ וּלְאַעְבְּרָא לוֹן לְבָר. רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה מַדְכֵּי טוּרֵי (ס''א שׁוּקֵי) דִטְבַרְיָא וְכָל דַּהֲוָה תַמָּן מִית הֲוָה סָלִיק לֵיהּ וּמְדַכֵּי אַרְעָא. תָּאנָא כְּתִיב (ירמיה ב') וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּזָכֵי בְחַיּיוֹי לְמִשְׁרֵי מָדוֹרָא בְאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּכָל מָאן דְּזָכֵי לָהּ זָכֵי לְאַנְגְּדָא מִטַּלָּא דִשְׁמַיָּיא דִלְעֵילָא דְנָחִית עַל אַרְעָא. וְכָל מָאן דְּזָכֵי לְאִתְקַשְּׁרָא בְחַיּיוֹי בְּהָאי אַרְעָא קַדִּישָׁא. זָכֵי לְאִתְקַשְּׁרָא לְבָתַר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וְכָל מָאן דְּלָא זָכֵי בְחַיּיוֹי וּמַיְיתִין לֵיהּ לְאִתְקַבְּרָא תַמָּן. עֲלֵיהּ (שם) כְּתִיב וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה רוּחֵיהּ נָפִיק בִּרְשׁוּתָא נֻכְרָאָה אַחֲרָא וְגוּפֵיהּ אָתֵי תְּחוֹת רְשׁוּתָא דְאַרְעָא קַדִּישָׁא. כַּבְיָכוֹל עָבִיד קֹדֶשׁ חוֹל וְחוֹל קֹדֶשׁ. וְכָל מָאן דְּזָכֵי לְמֵיפַק נִשְׁמָתֵיהּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִתְכְּפָרוּ חוֹבוֹי וְזָכֵי לְאִתְקַשְּׁרָא תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא דִכְתִיב (דברים ל''ב) וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִי זָכֵי בְחַיּוֹי זָכֵי לְאִתְמַשְּׁכָא עֲלֵיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא תָדִיר. וְכָל מָאן דְּיָתִיב בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא אִתְמְשַׁךְ עֲלֵיהּ רוּחָא אַחֲרָא נוּכְרָאָה. תָּאנָא כַּד סָלִיק רַב הַמְּנוּנָא סָבָא לְהָתַם הֲווֹ עִמֵּיהּ תְּרֵיסַר בְּנֵי מְתִיבְתָּא דִילֵיהּ. אָמַר לוֹן אִי אֲנָא אֵזִיל לְאָרְחָא דָא לָאו עַל דִּידִי קָא עֲבִידְנָא אֶלָּא לְאָתָבָא פִקְדוֹנָא לְמָארֵיהּ. תָּנֵינָן כָּל אִינוּן דְּלָא זָכוּ לְהָאי בְּחַיּיוֹי אָתִיבִין פִּקְדוֹנָא דְמָארֵיהוֹן לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בְּגִינֵי כָךְ כָּל מָאן דְּאַעְבַּר מֵאִינוּן זִינִין בִּישִׁין אוֹ רְשׁוּתָא אַחֲרָא בְאַרְעָא. אַרְעָא אִסְתְּאֲבַת וָוי לֵיהּ לְהַהוּא גְבַר וָוי לְנַפְשֵׁיהּ דְּהָא אַרְעָא קַדִּישָׁא לָא מְקַבְּלָא לֵיהּ לְבָתַר. עֲלֵיהּ כְּתִיב (תהלים ק''ד) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים כְּדֵין בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ הַלְלוּיָהּ:

תרגום הזוהר
כְּמַעֲשֶׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח, לֶאֱחוֹז בְּכַנְפֵי הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּהּ. לָמַדְנוּ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר אֶת אַרְצוֹ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, מִכָּל טוּמְאוֹת הָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁטִּמְּאוּ אוֹתָהּ, כְּמִי שֶׁאוֹחֵז בְּבִגְדוֹ וּמְנַעֵר אֶת הַטִּנּוֹפֶת מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁנִּקְבְּרוּ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, כָּךְ הוּא מְנַעֵר הָאָרֶץ כְּדֵי לְהַשְּׁלִיךְ אוֹתָם לַחוּץ, וּכְדֵי לְטַהֵר הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מִסִּטְרָא אַחְרָא. שֶׁכִּבְיָכוֹל, שֶׁהָיְתָה מֵזִינָה שְׁאָר שָׂרֵי הָעַמִּים, שֶׁקִּבְּלָה טוּמְאָה מֵהֶם לְהַנְּהִיגָם וְעָתִיד לְטַהֵר אוֹתָהּ וּלְהַעֲבִיר שָׂרֵי הָעַמִּים לַחוּץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה מְטַהֵר שְׁוָּוקֵי טְבֶרְיָא, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה שָׁם הָיָה מַעֲלֶה אוֹתוֹ וּמְטַהֵר הָאָרֶץ. לָמַדְנוּ, כָּתוּב, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, מִי שֶׁזָּכָה בְּחַיָּיו לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּנוֹ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכָּל מִי שֶׁזָּכָה לָהּ זוֹכֶה לְהַמְּשִׁיךְ מִטַּל הַשָּׁמַיִם שֶׁלְּמַעְלָה הַיּוֹרֵד עַל הָאָרֶץ. וְכָל מִי שֶׁזָּכָה לְהִתְקַשֵּׁר בְּחַיָּיו בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ, זוֹכֶה לְהִתְקַשֵּׁר אַחַר כָּךְ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה. וְכָל מִי שֶׁלֹּא זָכָה בְּחַיָּיו, בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וּמֵבִיאִים אוֹתוֹ לְהִקָּבֵר שָׁמָּה, עָלָיו כָּתוּב, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. רוּחוֹ יָצָא בִּרְשׁוּת אַחֵר זָר, וְגוּפוֹ בָּא תַּחַת רְשׁוּת אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, כִּבְיָכוֹל, עָשָׂה קֹדֶשׁ חֹל וְחֹל קֹדֶשׁ. וְכָל מִי שֶׁזָּכָה שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה מִתְכַּפְּרִים עֲוֹנוֹתָיו, וְזוֹכֶה לְהִתְקַשֵּׁר תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. שֶׁכָּתוּב, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם זָכָה בְּחַיָּיו, בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, זוֹכֶה שֶׁיִּהְיֶה נִמְשָׁךְ עָלָיו תָּמִיד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְכָל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, דְּהַיְנוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ, נִמְשָׁךְ עָלָיו רוּחַ אַחֵר זָר. לָמַדְנוּ, כְּשֶׁעָלָה רַב הַמְּנוּנָא סָבָא שָׁמָּה, לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיוּ עִמּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר בְּנֵי יְשִׁיבָה שֶׁלּוֹ. אָמַר לָהֶם אִם אֲנִי הוֹלֵךְ לַדֶּרֶךְ הַזֶּה, לֹא בִּשְׁבִילִי אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא כְּדֵי לְהָשִׁיב הַפִּקָּדוֹן לִבְעָלָיו. לָמַדְנוּ, כָּל אֵלּוּ שֶׁלֹּא זָכוּ לָזֶה, לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּחַיֵּיהֶם, מֵשִׁיבִים הַפִּקָּדוֹן שֶׁל אֲדוֹנָם, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמָה שֶׁנִּתְּנָה בָּהֶם, לְאַחֵר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בִּשְׁבִיל זֶה, כָּל מִי שֶׁמַּכְנִיס מֵאֵלּוּ מִינִים הָרָעִים, אוֹ רְשׁוּת אַחֶרֶת, בָּאָרֶץ. נִטְמֵאת הָאָרֶץ. אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ אִישׁ, אוֹי לְנַפְשׁוֹ, כִּי הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה אֵינָהּ מְקַבַּלְתּוֹ אַחַר כָּךְ, עָלָיו כָּתוּב, יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם. בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, אָז, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָהּ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם איסורי ביאה פ' כ''ב

א. מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה לֹא יְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. מִפְּנֵי שֶׁאִמּוֹת הַבָּנִים בָּאוֹת לְבֵית הַסֵּפֶר לִבְנֵיהֶם וְנִמְצָא מִתְגָּרֶה בְנָשִׁים. וְכֵן אִשָׁה לֹא תְלַמֵּד קְטַנִּים מִפְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁהֵם בָּאִים בִּגְלַל בְּנֵיהֶם וְנִמְצְאוּ מִתְיַיחֲדִים עִמָּהּ. וְאֵין הַמְּלַמֵּד צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ שְׁרוּיָה עִמּוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר אֶלָּא הִיא בְּבֵיתָהּ וְהוּא מְלַמֵּד בִּמְקוֹמוֹ: ב. תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶינָה הַנָשִׁים מְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס שָׁם אִישׁ מִשּׁוּם יִחוּד:

מוסר
משערי תשובה לרבינו יונה דף ו' ע''א

הַתַּאֲוָה הַנְתוּנָה בְלֵב הָאָדָם שׁרֶשׁ כָּל הַפְּעוּלוֹת. לָכֵן אִם יְתַקֵּן הַתַּאֲווֹת בְּנַחַת אֲשֶׁר כָּל הָאֵיבָרִים יְשָׁרְתוּם יִמְשְׁכֵם אַחֲרֵי הַשֵּׂכֶל וְיִלָּווּ עָלָיו וִישָׁרְתוּהוּ. יִכָּשְׁרוּ כָּל הַפְּעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ וְנֶאֱמַר (שם יג) תַּאֲוָה נִהְיֶה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ. נִהְיָה כְּמוֹ נִשְׁבֶּרֶת מִלָּשׁוֹן (דניאל ח) נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵתִי. אָמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יְשַׁבֵּר אָדָם תַּאֲוָתוֹ גַּם בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים בָּזֶה תַּצְלִיחַ הַנֶּפֶשׁ וְהַמִדָּה הַזֹּאת תֶּעֱרַב לָהּ כִּי יָרִים הַשֵּׂכֶל יָדוֹ וְגָבַר וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. הַכְּסִילִים אֲשֶׁר אֵינֵימוֹ שׁוֹבְרִים תַּאֲוָתָם וְרוֹדְפִים תָּמִיד תַּעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם כִּי תִפְגַּע תַּאֲוָתָם בְּדֶרֶךְ חֵטְא וְכָל דָבָר רָע לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ וְנִקְרְאוּ כְסִילִים עַל רְדִיפַת הַתַּעֲנוּגִים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ וְנֶאֱמַר (ישעיה ה) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדּוֹפוּ וְגו'. וְנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל וְגו'. וְנֶאֱמַר (משלי יג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. וְנֶאֱמַר (מלאכי ב) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁכָּל יְמֵיהֶם כַּחַגִים. וְנֶאֱמַר (משלי יח) לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָע פֵּירוּשׁ מִי שֶׁמְּבַקֵשׁ לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוָתוֹ וּרְצוֹנוֹ נִפְרָד מִכָּל חָבֵר וְעַמִּית כִּי יִרְחֲקוּ מִמֶּנּוּ אוֹהֵב וָרֵעַ. כִּי תֲּאֲווֹת בְּנֵי אָדָם וּמִדּוֹתָם חֲלוּקוֹת. אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה כִּרְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה. אָכֵן אִם יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל אָז יִתְחַבְּרוּ לוֹ הַחֲבֵרִים וְיִהְיוּ אוֹהֲבָיו רַבִּים. וְאָמְרוּ בַּמּוּסָר מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה אֶת מִדּוֹתָיו רָבּוּ הַקּוֹפְצִים עָלָיו. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל הָעִנְיַן הַזֶה בְּעַצְמוֹ לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד אִישׁ נִפְרָד מִכָּל אָח וְחָבֵר לְתַאֲוָה הוּא מְבַקֵּשׁ. וּבַעֲבוּר שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אַחַר רְצוֹנוֹ לְמַעַן זֹאת מֵרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ כְּעִנְיַן (שם יט) וְדָל מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע הַהוֹלֵךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ לֹא בְּדָבָר אֶחָד יֶחֱטָא בִּלְבַד. אַךְ בְּכָל זֹאת שֶׁבַּתּוֹרָה יִתְגַּלָּע כִּי יַעֲבוֹר עַל כֻּלָּנָה מִלָּשׁוֹן (שם כ) וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע. וְעוֹד תִּמָּצֵא לוֹ תּוֹעֶלֶת בְּשׁוֹבְרוֹ הַתַּאֲוָה הַגַּשְׁמִית. כִּי אִם תִּשְׁאָלֶנּוּ תַּאֲוָתוֹ דְבַר בְּלִיָּעַל. וַעֲבֵירָה יְדַבֵּר אֶל לִבּוֹ הֵן בְּהֵתֵּר לֹא אֲמַלֵּא תַּאֲוָתִי וְאֵיךְ אֶשְׁלַח יָדִי בְּאִיסוּר וְעוֹד תִּמְצָא בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲוָה תּוֹעֶלֶת רַבָּה וַעֲצוּמָה כִּי יִגָּלֶה רְצוֹן לִבּוֹ וְטוּב חֶפְצוֹ לִתְשׁוּבָה. כִּי הוּא מוֹאֵס הַטֶּבַע אֲשֶׁר גָּרַם לוֹ הַחֵטְא וּבָזֶה יִתְרַצֶה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו: