משנה וגמרא
טועמים בחנות וממלאים כרטיסי לוטו: מה דעת ההלכה?
ישנם אנשים שאצלם הטעימה היא הרגל. לא בשביל לקנות, לא בשביל לבדוק, ובלי לשאול את עצמם אם הדבר מותר, הם עוברים ליד דוכן החמוצים, והופ, זית או שניים נבלעים אצלם בתוך הפה... משם ממשיכים לדוכן הפיצוחים, וכמה בוטנים מוצאים את דרכם במורד הגרון...
- יהוסף יעבץ
- פורסם ט"ז טבת התשפ"ה

הסוגיות שנלמדות השבוע בדף היומי עוסקות באנשים הפסולים לעדות. מיהם האנשים הפסולים לעדות? המחשבה הראשונה של כולנו היא ששקרן פסול לעדות, אבל אין בהלכה הגדרה של שקרן. מי שפסול לעדות הוא הגזלן, אדם שאינו נזהר בממון של חברו. אי אפשר לסמוך עליו שיגיד אמת: אם לא אכפת לו לקחת כסף של אחרים, לא נוכל להוציא כסף על פיו.
אבל כאן ישנה הלכה מעניינת מאד. אם הגזלן עובר על איסור "דלא משמע להו לאינשי", כלומר שאנשים אינם יודעים שזה אסור (לצערנו ישנן כל מיני התנהגויות שאנשים סבורים שאם "כולם עושים" אז זה בסדר, אף על פי שהדבר אסור מן התורה), עדיין אינו נפסל לעדות. למשל: טעימות בחנות. יש חנויות שבהן הבעלים מרשים לטעום, טעימה על מנת לבדוק האם כדאי לקנות, האם הפיצוחים טריים.
אבל ישנם אנשים שאצלם הטעימה היא הרגל. לא בשביל לקנות, לא בשביל לבדוק, ובלי לשאול את עצמם אם הדבר מותר, הם עוברים ליד דוכן החמוצים, והופ, זית או שניים נבלעים אצלם בתוך הפה... משם ממשיכים לדוכן הפיצוחים, וכמה בוטנים מוצאים את דרכם במורד הגרון...
למרות זאת, אדם שעושה כך אינו נפסל לעדות. פסולו לעדות של גזלן אינו מפני שעבר עברה – ובמקרה הזה ברור שהאנשים עוברים עברה, ואפילו אין זה נחשב שוגג, שכן "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש", אדם אינו יכול להתנהל בעולם כרצונו, בלי לבדוק מה מותר ומה אסור, ולאחר מכן לטעון "לא ידעתי". ואף על פי כן, אין הוא נפסל לעדות, שכן הוא, בתודעה העצמית שלו, לא רואה את עצמו כגזלן, ויתכן בהחלט שאם ימצא סכום גדול של אלפי שקלים, לא יגע בו, וישיב אותו מיד לבעליו. אני? לקחת כסף של אחרים? מה פתאום?! אבל לטעום זיתים? ככה כולם עושים. לכן הוא לא נפסל לעדות, כי כאשר יעמוד על דוכן בית הדין, הוא יבין שמדובר בעניין רציני, ולא יאמר דבר שקר. כך לפחות אנו מקווים, וחזקת הכשרות שלו לא נפסלה.
אמנם מי שעובר על עברות חמורות בפרהסיא, נפסל לעדות מעצם העובדה שהוא אינו חלק מקהל שומרי המצוות, אפילו אם הוא תינוק שנשבה. אדם שמחלל בשבת בפרהסיא, נחשב כמומר, למרבה הצער. ועדיין, אם כאשר יראה יהודי עם כיפה וזקן מתקרב, הוא יסתיר את עצמו, הורו הפוסקים שזה אינו נחשב "מחלל שבת בפרהסיא". הוא נכנע ליצר הרע, אבל יש לו בושה, הוא לא רוצה להתריס, ולכן אין דינו כמחלל שבת בפרהסיא.
אך יש עוד סוג של פסולי עדות, אנשים שלא בהכרח עשו איסור: אלו אנשים ש"אינם מן היישוב". "משחק בקוביא", למשל, הוא אדם שמהמר. הוא לא מתכוון לעשות שום דבר רע: הוא משחק, נהנה מהסיכון ומהפנטזיות על רווח, ואף על פי כן הוא נחשב ש"אינו מן היישוב", אי אפשר לסמוך עליו, הוא מבלה את ימיו בדברי הבל שמורידים את הערך של הממון והחיים. הדוגמא של הגמרא היא "מפריחי יונים". בזמנם היתה מקובלת תחרות של יונים – כל אחד מפריח את היונה שלו, ומי שמגיעה ראשונה מזכה את בעליה בכל כספי ההימורים.
אתם ודאי שואלים, ומה עם אותם כל הפנסיונרים שמבלים בקרים ליד דוכן הלוטו, ומפנטזים על המתנות שיתנו לנכדים? ובכן, לפי דעת רוב הפוסקים, בלוטו אין איסור של "משחק בקוביא", שכן עיקר האיסור הוא משום שאדם מדמיין שהוא יצליח על ידי כישרונו לנצח, על ידי האימון של היונה, או כל דבר אחר, ולכן הוא משלה את עצמו. אבל בלוטו יש כללים ברורים וידועים מאד, וידוע שמדובר במזל בלבד ולא בכישרון כלשהו. ואף על פי כן, לדעת מרן הרב עובדיה זצ"ל הדבר אסור משום משחק בקוביא, ולכן הנוהגים על פי הוראותיו – אסור להם למלא לוטו. הקב"ה ישלח להם את מזלם ממקום אחר...