פרשת שמות: מי סופר כוכבים, ולמה חומש שמות נקרא דווקא בשם הזה?

פרשת שמות מתארת את גלות בני ישראל במצרים ותחילת תהליך הגאולה, והיא פותחת בציון שמות בני ישראל: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר" (שמות א', א'-ד'). התורה מסכמת: ״וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם״ (א', ה').

סביר להניח שהסיבה לכך שחומש ״שמות״ נקרא כך, היא בגלל הפסוקים הללו שהתורה מציינת את שמותם של משפחת יעקב.

השאלה, הרי חומש שמות מכיל בתוכו אירועים חשובים ביותר של העם היהודי – יציאת מצרים, מתן תורה, בניית המשכן, נדודי המדבר ועוד, האם לא מתאים לקרוא לחומש בשם חשוב כמו ״חומש האמונה״, ״חומש מתן תרה״ או כל שם אחר, מדוע הוא נקרא חומש ״שמות״?

התשובה חבויה בפירוש הראשון של רש״י בחומש זה.

מדוע פרשת הגלות פותחת בציון השמות? רש"י מביא את המדרש: "ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים - שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ', כ"ו). כשם שלכל כוכב יש שם ומספר, כך לעם ישראל יש שם ומספר. נבאר את המדרש.

לכאורה, הרשימה השמית של בני יעקב מיותרת, שהרי בסוף ספר בראשית, כאשר משפחת יעקב ירדה למצרים, התורה כבר כתבה את שמות בני יעקב ואת מספרם הכולל – שבעים (בראשית מ"ו, ח'), מדוע התורה חוזרת על עצמה?  

התשובה של המדרש היא, שאף על פי שהתורה מנתה את בני יעקב בחייהם, וקראה להם בשמותיהם, עוד בספר בראשית, עדיין, התורה חזרה, בספר שמות, ומנתה אותם שוב כשהם נפטרו. למה? כדי להראות כמה הם יקרים לקדוש ברוך הוא, שכן הם נמשלו לכוכבים, שהרי כשמדובר בכוכבים, אלוהים מוציא אותם ומחזירם למקומם במספר ובשמות, שנאמר: ״הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא״ (ישעיהו מ', כ"ו).

יש בדברי המדרש עומק חשוב.

אלוקים נותן לכוכבים שמות. הכוכבים, כנראה, נקראים פעמיים: פעם אחת בלילה, כאשר אלוקים ״מוציא אותם״, כביכול, ופעם אחת בבוקר, כאשר הוא מחזיר אותם למקומם. וכך, בדיוק כמו הכוכבים, גם אנחנו. גם בני ישראל נקראים פעמיים – פעם כשהם היו בחיים, כשהגענו לראשונה למצרים, ופעם כשהם מתו, בתחילת ספר שמות.

המדרש מלמד אותנו על קשר עמוק בין הכוכבים לבני ישראל. מהו? המדרש אומר שבני ישראל נמשלו לכוכבים. מתי? מתי בהיסטוריה בני ישראל נמשלו לכוכבים?

התשובה, אצל אברהם אבינו. בספר בראשית פרק ט"ו, אברהם הביע חשש שהוא ייפטר מן העולם ללא  בן שימשיך את מורשתו. בתגובה לחששו, הקדוש ברוך הוא אמר לו לצאת החוצה ולספור את הכוכבים: ״וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ״ (בראשית ט"ו, ה').

כשהשם אמר לאברהם שצאצאיו יהיו כמו הכוכבים, הוא הציב בפניו אתגר בלתי אפשרי: תנסה לספור את הכוכבים. המשמעות היא: אברהם, אתה לא יכול לספור אותם. הם אינסופיים! וכך גם יהיו צאצאיך.

יש כאן לכאורה פרדוקס מסוים: הרגע שבו הקדוש ברוך הוא מקשר לראשונה בין בני ישראל לכוכבים, הוא גם הרגע שבו הוא מעלה את הרעיון של הספירה, אולם מצד שני, ״באותה נשימה״ השם אמר לאברהם שבניו יהיו כמו הכוכבים – בלתי ניתנים לספירה. עכשיו, בפתיחת חומש שמות, התורה מזכירה את ההבטחה ההיא שישראל יהיו כמו הכוכבים, ואלוקים, כאות אהבה, מתייחס אלינו בדיוק כמו לכוכבים וכן סופר כל אחד מאיתנו.

האם אנו נספרים כמו הכוכבים, כפי שאומר המדרש, או שאיננו ניתנים לספירה כמו הכוכבים, כפי שאלוקים אמר פעם לאברהם? מה התשובה?

התשובה טמונה בזהות הסופר.

כשמדובר בכוכבים, הם נראים אינסופיים לאנשים. אנשים מביטים לשמים ומרגישים סחרחורת. אבל לא לאלוקים. אלוקים רואה את הדברים בצורה הפוכה: הנביא ישעיהו אומר לנו שהוא סופר כל כוכב. הוא קורא לכל אחד מהם בשם.

המדרש רואה במתן השמות והספירה הזו ביטוי לאהבה, סימן לחיבה. לקדוש ברוך הוא ״אכפת״ מהכוכבים. הוא מוציא כל כוכב בלילה ומחזיר כל אחד בבוקר למקומו. וכך הוא מתייחס גם אלינו. אולם מה שהכי מעניין, שמיד לאחר שהתורה מונה את בני ישראל, הדבר הבא שאנחנו שומעים עליו הוא ״פיצוץ אוכלוסין״: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם״. זהו הרגע עליו דיבר הקדוש ברוך הוא לאברהם, הרגע שבו ישראל פורצים קדימה ומשתנים ממשפחה קטנה לאומה בהתהוות. זהו הרגע שבו הם הופכים לבלתי ניתנים לספירה.

אולם באותם רגעי פריצה, קורה משהו נוסף, קשה. משהו שנאמר לאברהם מיד לאחר שאלוקים אמר לו שצאצאיו יהיו כמו הכוכבים: ״וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״. כשקוראים את הפסוק הזה בספר בראשית, איננו יודעים בדיוק מתי זה יקרה. אבל כשקוראים את ספר שמות יודעים.

הנבואה של אברהם מתגשמת לחלוטין בתחילת ספר שמות. מיד לאחר שילדי אברהם הופכים לכוכבים ולבלתי ניתנים לספירה, מיד לאחר מכן, הם הופכים לעבדים. הברכה האלוקית לאברהם שזרעו יהיה רב כמו הכוכבים, כרוכה באתגר קשה – הם בהתחלה יהיו עבדים ורק לבסוף הם ייצאו ברכוש גדול.

במהלך ארבע מאות שנות הגלות, היה מקום לטעות ולחשוב שהשם חלילה כבר לא אוהב את עם ישראל, שהדברים שקרו לנו היו תוצאה של גורל או מקרה בלבד, שאף אחד לא באמת אכפת לו מאיתנו, ולכן המדרש אומר, שזו הסיבה לכך שממש לפני שהעבדות הזו מתרחשת, ממש אז, אלוקים עוצר לספור אותנו ולקרוא לנו בשמות. הקדוש ברוך הוא עושה זאת, כי בסופו של דבר, עבורו, אנחנו בדיוק כמו הכוכבים.

אנשים לא סופרים כוכבים. אנשים לא נותנים שמות לכוכבים. אבל הקדוש ברך הוא רואה את הכוכבים באופן שונה מבני אדם. אלוקים כן סופר את הכוכבים. אלוקים אפילו נותן להם שמות. הוא עושה זאת כי הם יקרים לו. וכך זה גם עם בני ישראל. הקדוש ברוך הוא לא רואה את עם ישראל כאומה של פנים חסרות שם, כל אחד ואחד מכם חשובים לו.

הוא סופר כל אחד מאיתנו, בחיינו, ואז שוב הוא סופר אותנו, כשנדמה שאנחנו נמוגים ונעלמים. הוא קורא לנו בשמות כי הוא אוהב אותנו.

לאחר קריאת המדרש הזה, אנחנו יכולים גם להבין מדוע שמו של החומש הזה הוא ״שמות״.

מה באמת קורה בחומש הזה? זה, כמובן, הספר שמתאר את החוויה שלנו כעבדים. וכאשר הדברים נראים הכי חשוכים, הכי חסרי תקווה, אלוקים מופיע למשה ואומר לו, מתוך הסנה הבוער: ״רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו״. זה הדבר הראשון שבני ישראל צריכים לדעת: אני מבין אתכם. אני איתכם. אני יודע מה עובר עליכם. אני יודע את שמותיכם.

אלוקים יודע את שמותינו. הוא דואג לכל אחד ואחד מאיתנו, בכל כאבנו, בכל ייסורינו. כי אנו, אחרי הכל, באמת כמו כוכבים.