פרשת נח בחסידות: זה המעשה הקטן שהיה יכול למנוע את המבול

בפרשת השבוע, פרשת נח, נכתב:

"ותישחת הארץ לפני האלוקים, ותימלא הארץ חמס". (ו, יא)

רש"י מבאר: "ותישחת - לשון ערווה ועבודה זרה… ותמלא הארץ חמס - גזל".

מעיון בפסוקים נראה כי לכאורה ישנה אי בהירות מסוימת על איזה עוון נגזרה גזירת הכליה על דור המבול - האם על ערווה ועבודה זרה, הנקראים "השחתה", או על הגזל, הנקרא "חמס"?

רש"י מדגיש: "כי מלאה הארץ חמס - לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל", ומכך נראה שאכן הסיבה הראשונית לגזירה הייתה בגין ה"השחתה", אלא ש"נחתם דינם" על הגזל. הדבר צריך ביאור: הרי ערווה ועבודה זרה הם חטאים חמורים יותר מגזל, ומדוע נחתם דינם בגין הגזל דווקא?

האדמו"ר מסלונים בספרו נתיבות שלום מבאר:

באמת, העילה לגזירה הייתה ה"השחתה" (ערווה ועבודה זרה); אלא שכל זמן שאדם עוסק בחסד וברחמים, הוא מעורר עליו מן השמים מידת חסד ורחמים, בבחינת "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים". אך כאשר מתנהגים זה לזה באכזריות וחומסים זה מזה, אין מה שימתיק את הדין ואין מנוס מהגזירה.

כה דבריו:

"ויש לומר עוד בביאור הא דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, אף שעיקר עוונם היה ההשחתה הנוראה, דהנה כאשר האדם עוסק בחסד וברחמים, כמו כן מידה כנגד מידה מתעורר עליו מן השמים חסד ורחמים, וכמאמר חז"ל (שבת קנא ע"ב), כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. ואם דור המבול היו עוסקים בחסד ורחמים, היה מקום שיומשך עליהם על ידי זה מן השמים חסד ורחמים למעלה מן הטבע, שזו הייתה אפשרות ההצלה היחידה עבורם, אך כיוון שעסקו בגזל ואכזריות, היפך החסד, לא היה מה שימתיק את הדינים מעליהם…".

ומסיים האדמו"ר מסלונים את מוסר ההשכר:

"והלימוד מכאן, שאף אחרי השחתה שכזו, עדיין יש דרך הצלה, שהקב"ה ברא צרי ומרפא בכל המצבים, אפילו של אבי אבות הטומאה, כי רצונו יתברך לבל ידח ממנו נידח, ואילו לא היה בהם עוון גזל, והיו עוסקים בחסד, היו הדינים נמתקים מעליהם".

מתוך פרשת נח מתגלה לנו סוד עמוק: גם כאשר נדמה שאין מוצא, והחטא ממלא את הארץ, עדיין מצויה בידי האדם הדרך להמתיק את הדין - החסד. לא תמיד נדרש מעשה גדול; לפעמים די במילה טובה, בהקשבה, בחיוך או בעזרה קטנה לשכן. כל מעשה חסד, ולו הקטן ביותר, פותח שער של רחמים וממשיך על האדם הגנה וישועה. זהו הכוח האדיר שהופקד בידינו - להאיר את העולם במעט חסד, ולגלות בו הרבה רחמים.