בת ה-11 ששוחררה משבי חמאס: "פחדתי לצעוק, לא ידעתי מה יעשו לי"

יובל אנגל בת ה-11 נחטפה מביתה בניר עוז יחד עם אימה ואחותה, במהלך מתקפת החמאס על יישובי העוטף. היא שוחררה בעסקת החטופים לאחר 52 יום בשבי. היום (שני) היא חשפה לראשונה, בריאיון לחדשות 12, את אשר עבר עליה.

10 חודשים עברו מאז ששוחררה משבי חמאס עם אחותה מיקה ואימה. האח תום, שהיה חייל, נותר בארץ. כאשר שבו השלושה לארץ הן גילו כי אבי המשפחה נרצח וגופתו נחטפה. לדבריה, התקופה שם הייתה קשה. הייתי פצועה. הגעתי לעזה כשאני פצועה קשה ברגל שמאל. הם ניסו לתת לי את הטיפול הטוב ביותר שהם יכלו. אבל בואי נגיד את זה ככה - אין להם את הטוב ביותר. הכאבים היו קשים ולא יכולתי לצעוק כי היו משתיקים אותי וכל הזמן רעדתי. זו צלקת שתישאר איתי לכל החיים. הפחד לאימא, לאבא, לטום, למשפחה עצמה, לקיבוץ, לחברים. לא ידעתי כלום, זה היה שם פשוט קשה, כל שנייה רעדתי".

"אני זוכרת את הכאבים שהיו לי והניתוחים. הכאבים שם זו תחושה כאילו אני רוצה לצעוק אבל אני לא יכולה. אם אני צועקת אני לא יודעת מה יעשו לי. כל הזמן פשוט השתיקו אותי, אבל הכאבים האלו פשוט לא יכולתי לעצור את זה, פשוט כל הזמן כאב לי. ואם כואב - אז צריך לנשוך את היד או להרביץ לכרית שיש לידי כי אסור לצעוק".

על השאלה מה עזר לה בימים הארוכים בשבי בעזה היא השיבה: "הביאו לנו מחברת אז התחלנו פשוט לכתוב בה שירים ותאריכים שנחזור ודברים כאלו, פשוט כתבנו 'אמן'".

בריאיון חשפה שכאשר נחטפה לא ידעה מה עלה בגורל אימה ורק לאחר שלושה שבועות בעזה היא פגשה אותה בבית חולים עזתי, וכך גילתה שגם האם נחטפה: "זה היה מרגש כי ראיתי את אימא אחרי שחשבתי שאני לא אראה אותה יותר. חשבתי שיכול להיות שזה יהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותה. היה גם העצב כי אני לא בבית ואבא שלי לא איתי".

על אביה רונן שנרצח סיפרה: "לא ידעתי כלום עליו. שאלתי אפילו את אימא כשראינו אותה אם היא יודעת משהו על אבא. היום הגעגועים לא מפסיקים, הם כל הזמן קיימים, הפחד והגעגועים אליו תמיד נמצאים. אבל אין ברירה, אני פשוט צריכה להמשיך עם החיים שלי כמו שהיו".

"אני רוצה שיעשו לו קבורה כמו שצריך, שהוא לא ייזרק בעזה ושם הוא יהיה. אני מעדיפה שהוא יהיה כאן בארץ, לא משנה אם הוא חי או מת. שיהיה פה קבר שאני אוכל ללכת לבקר, להיות שם ולדבר איתו".