מה עושים עם חוברות החופש של הילדה?

בתי בת ה-9 קיבלה חוברות עבודה לחופש. אני לא מאמינה שהיא תבזבז את החופשה שלה בשביל להכין שיעורים, ולא חושבת שיש ילד שירצה לעשות אותן בזמן של חופש. מצד שני, אני פוחדת שיבקשו בשנה הבאה לראות את החוברות, ויראו שהכול ריק אצלה. מה עושים?

חוברות חופש אינן ספרי לימוד, הן אמורות להיות חוברות חווייתיות. הבעיה מתחילה בנו, ההורים. אנחנו זוכרים את החוברות שלנו, ככאלו שהכריחו אותנו לעשותן. בנוסף, אנחנו גם לא מאמינים בילדים שלנו, שיעשו את המוטל עליהם. אנחנו גם מכירים עשיית מטלות רק מתוך כורח והכרח, ותוך כדי איום ועונשים: "אני פוחדת שיבקשו את החוברת ויורידו לילדה ציון".

אנחנו, המבוגרים, גורמים לכך שילדים יתעצלו, ועוד מרחמים עליהם על התוצאה, שבשל עצלנותם הם יקבלו ציון רע.

צריך לזכור שהחוברות האלו – של ילדינו הן, ולא שלנו. לעשות הפרדה ביני לבין ילדי.

להאמין בילדה. כי לכל ילד מגיע שיאמינו בו. כן, היא קיבלה חוברת והיא תמלא אותה, גם אם זה יבזבז מעט מהחופשה. לא לחשוב שרק עונשים יכולים להועיל. גם אם לא יבקשו לראות את החוברת, חבל שלא תמלא אותה. דבר זה צריך להיות ברור לילדה: את לא עושה למען המורה או מפחד ממנה, את עושה למען עצמך, למען הנאתך ולמען עשיית מטלה שהתבקשת למלא.

עשו עניין מהחוברת של הילד. דברו עליה. הביאו דוגמאות ללמידה חווייתית לפני כל הילדים במשפחה: "ראו, כמה מעניין מה שכתוב פה, כתוב כאן ש...". השתמשו בחלק מהדברים לדבר עליהם, להדגיש אותם, להעשיר בהם את הידע של האחרים במשפחה.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)