"למה אף אחד לא עוזר לי בבית הזה?!"

"אלוקים שישמור", קראתי לחלל הבית, נואשת. עוד חמישים דקות שבת, וידי הרועדות עדיין מטגנות את החצילים. השיש מלוכלך כולו, ערמות כלים ממתינות לגואל, רצפת המטבח נראית כמו אחרי סופה וחמשת ילדי הקטנטנים מוסיפים שמן למדורה.

"אמאאא", צועקת בת החמש, "דני גונב לי את הבימבה".

רות הקטנה, בת שנה וחצי, מרוקנת את ארון הסירים ומעמידה אותם במגדל הישר על הריצפה המבריקה.

שרוליק מושך בחלוקי, מתלונן על רעב גובר, ומעל הכל מנצח דני – יורש העצר, רוכב בפראות לאורך הפרוזדור על הבימבה שזה עתה חטף מידי אחותו, ומעיף לכל עבר את החפצים הסוררים שנקרים בדרכו.

"דני", גייסתי נואשות כישורי אסרטיביות. "אתה עוזב הכל ונכנס מיד לאמבטיה".

דני התעלם. האם לא נוח יותר לחגוג על בימבה דוהרת מאשר להיכנס למקלחת ביום חורף גשום?

"דני", קראתי שנית, בטון צורמני משהו. "אני לא אומרת שוב. זו הפעם האחרונה שאני מזכירה לך להיכנס למקלחת. אם לא תיכנס מיד, לא תוכל להתקלח לשבת".

"מה הבעיה?", גיחך בן העשרה, "אז אני לא אתקלח!".

לכי תתווכחי עם הגיון פשוט כל כך.

"יעל", עברתי לבאה בתור, תוך שאני מגלה חמש פרוסות חציל חרוכות. כנראה עצבי המתוחים לא עומדים בקצב. "את נכנסת למקלחת הרגע, ומיד!".

המשפט התמים שהפך לצעקה מאיימת עשה את שלו. חיש קל התייצבו שני החיילים, שרוליק ויעל, והחלו לדהור לכיוון המקלחת.

"אני תפסתי ראשון!", כך שרוליק. "לא נכון! אמא אמרה לי", כך יעלי, ומייד, באופן בלתי מפתיע, נשכבה על רצפת האמבטיה והחלה לרקוע ברגליה וליילל בסירנה מוכרת ומורטת עצבים.

בזה כבר לא יכלתי לעמוד. שמונה פרוסות נוספות עשו את דרכן לפח. הרגשתי שבשניות הבאות יקרה פה משהו, וזה יהיה משהו מאד מאד מאד לא נעים.

"איפה אתה?!" רציתי לצעוק, לשאוג, לצרוח. "איפה אתה, אדון מיכאל היקר, בעלי המסור? למה אתה משאיר אותי ככה לבד בזמנים הכי הכי לחוצים???

"בטח פגשת חברים במקווה, או שאתה שקוע בטלפון", המחשבות המשיכו להתגלגל במוחי בפרעות, נושאות בתוכן מטען אדיר ורב ממדים של זעם עצום.

הרגשתי בודדה.

אומללה.

זרוקה.

עלובה.

נבגדת.

רציתי לשאוג את הכאב שלי, לצעוק לכל העולם הצילו. שכולם ידעו עם מה אני מתמודדת, לבד.

* * *

ליל שבת. ריח החלות עם מעדני השבת מתפשט בחלל הבית, הריצפה מבהיקה. הילדים מקולחים ומטופחים, שמלת השבת היפה שלי משתלבת בשולחן הערוך כיד המלך והשלהבות המרצדות מאירות באור יקרות.

אך כל זה כלל לא חודר לתודעתי. גושי הכעס יושבים על מפתחי הלב ומכבידים. הו כמה שהם מכבידים.

מיכאל חוזר עם הבנים מבית הכנסת. הוא פוצח בשירת "שלום עליכם" וכל בני הבית מצטרפים אליו, אך ארשת פני הקדורנית נוכחת היטב. אני מרגישה איך כולם מתגייסים לשירה קולנית במיוחד, כאילו מנסים לפוגג את העשן או לטשטש את מצב רוחה הקודר של אמא.

אבל אני לא נכנעת.

מנה ראשונה, שניה ושלישית. דגים אפויים, בשר ותוספות, בלי לדלג על מרק עם כופתאות, בדיוק אלו שמיכאל אוהב כל כך.

אני רואה את כולם שקועים באוכל עד צווארף ומנהלת איתם דיאלוג ללא מילים: "איך אתם מעזים ליהנות ככה מאוכל של אישה שסובלת כל כך?".

"איפה חגגתם כל ערב השבת הזה? לאן נעלמתם כשאני טרחתי שעות על גבי שעות?".

"עד שתיים בלילה נשארתי אתמול ערה בשביל להכין מעדנים לשבת, ולקפל כביסות, ולשטוף את הררי הכלים והרצפה. מה לא עשיתי כדי להגיע רגועה ליום שישי המתסכל הזה, ושוב – כמו תמיד, נשארים 'פינישים' שלא נגמרים לעולם, והקטנטנים רק מלכלכים ומפזרים וגם דורשים את שלהם – אוכל, שתיה, יחס... איך אפשר להשתלט על כל זה?".

אני רוצה להכיר את מי שכתב את השיר "שבת, כמה טוב שבאת". בטח זה היה גבר כזה כמו מיכאל, שמתארגן לו בנחת ובכיף ואשתו נקרעת. רק גברים יכולים לכתוב "כמה טוב שבאת", הם לא חוו את ייסורי הגהינום שאנו, הנשים, עוברות מידי יום שישי.

* * *

הגיעה עת פקודה. כמו נמר חמוש לקרב ישבתי מול מיכאל ויריתי קיטון בצרורות: "מה אתה חושב לעצמך? ככה מתנהגים לאישה?! למה אתה לא מבין שצריך להושיט יד? למה תמיד אני נשארת לבד עם כל העבודה???".

מיכאל שמע את דברי והשיב כדרכו: "את יודעת היטב מה דעתי בעניין. את אישה שעובדת חמישה ימים בשבוע, ומבחינתי אין לי שום בעיה שנקנה לפחות חלק מהאוכל. אני גם לא צריך חמישה סוגי סלטים, ורוגעלך מ'הצבי' זה לגמרי בסדר.

"וגם בעניין הניקיונות והשמירה על הקטנים. כבר שנים אני אומר לך שאני אשמח מאד להקל עליך. אני רואה איך את עובדת בפרך וזה ממש מצער אותי, אבל את לא נותנת לי לעזור לך בדרך שלי, את רוצה לשלוט עלי ולנהל אותי כדי שאני אעבוד ב-ד-י-ו-ק לפי ההוראות שלך, וזה לא עובד ככה. אני לא פודל, אני בן אדם. אני רוצה לשטוף כלים כמו שאני אוהב, אבל את רוצה שזה יקרה כמו שאת אוהבת. אני רוצה להשגיח על הילדים בחוץ, קשה לי להשגיח עליהם בבית, אבל את לא נותנת לי להיות האבא שאני אוהב ומסוגל להיות, אז זהו, התייאשתי".

מיכאל סיים את המונולוג המוכר.

יודעת לדקלם את התשובות המעצבנות האלה בעל פה.

מה הוא חושב לעצמו, שהוא יעשה הכל ב-ד-י-ו-ק כ-מ-ו שה-ו-א א-ו-ה-ב, ואני אקרע את עצמי?

די, נמאס לי.

* * *

מלחמת חרבות ברזל.

שבת שנגדעה.

בתים שנפרצו.

משפחות שכולות וקרועות.

חרדת המוות בשילוב עם האיתות הנוראי הזה ששבת זועקת את זעקתה הצליחו לזעזע בי משהו.

הבנתי שאם אני לא אוהבת את השבת שלי, אז זה לא הכבוד שלה.

לא ככה שבת צריכה להיראות.

שבת היא מתנה.

שבת היא יום של קרבה ואהבה.

שבת היא יום של אמונה ושלווה.

עשיתי עם עצמי חשבון נפש, וגיליתי דבר מדהים, גיליתי שבעצם אותן טענות קשות שיש לי מול מיכאל, הן טענות שלי מול עצמי.

"לא אכפת לך ממני!" = "לא אכפת לי מעצמי".

"אתה לא רואה אותי" = "אני לא רואה את עצמי".

"אתה עקשן שלא מסכים להתגמש" = "אני עקשנית".

הבנתי שאני הולכת ראש בקיר עם תפיסות ישנות וציורי ילדות, ובעצם לא רואה את המציאות ואת הקורבנות שאני מקריבה עבור זה.

אני ציירתי לעצמי אישה שגם אופה חלות, וגם מכינה חמישה סוגי סלטים, וגם מרק עם כופתאות וגם בשר עם שתי תוספות, וגם גלידה תוצרת בית, וכבד, וצ'ולנט עם קישקע, ופשטידה לסעודה שלישית, וכמובן גם עוגת שמרים, ואם נשאר זמן אז גם עוגת גבינה...

והאישה הזאת היא גם אמא לקטנטנים צפופים,

וגם הבית שלה פיקס פיקס,

והרצפה מבהיקה בלי שום טפטופים.

בקיצור – אישה מהאגדות.

אבל לא השכלתי לראות שבשטח, במקום אישה מהאגדות, הפכתי לדמות מסרטי אימה.

כי שבת אמיתית, שמחה ומקרבת, מתחילה ממקום של אמונה עמוקה מאד.

אמונה בקדוש ברוך הוא שישלח לי שמחה, גאולת הנפש ורווחה.

וכל מה שאני צריכה לעשות זו השתדלות פשוטה והגיונית, בלי להיקרע ובלי להשתגע, והשם הטוב ידאג לכל היתר.

כי השם הוא כל יכול, הוא ענק שבענקים. הכל ממנו והכל בידיים שלו, והוא יכול לעזור לי בכל כך הרבה צורות שלא חלמתי עליהן.

הוא יכול לגרום לי להרגיש מאושרת גם אם נשארו כלים בכיור.

הוא יכול לגרום לי לאהוב סלט טחינה קנוי.

הוא גם יכול לגרום לי להצליח לשחרר מול מיכאל, וליהנות מכך שהוא שוטף כלים, אף על פי שמשפריצות טיפות לכל עבר.

אז יהיו טפטופים, וגם תפריט מרשים פחות.

אבל תהיה שבת.

ותהיה שמחה.

ותהיה גם אמונה גדולה.

שבת שלום.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.