החטופה שחזרה מהשבי: "הזמנתי את המחבלים לקפה. שיחקתי אותה כדי לשרוד"

יאיר (יאיא) יעקב הי"ד נחטף לעזה עם בת הזוג, מירב טל, ושני ילדיו, יגיל ואור. לאחר שנרצח חמאס החליט להחזיק את גופתו, בעוד שמירב, יגיל ואור שוחררו במסגרת עסקת החטופים.

בראיון לחדשות 12 מירב מספרת על הרגעים הקשים בשבי ועל הבעל שלעולם לא יחזור. "הייתי על הווספה כשיאיא עמד מחוץ לבית, על הברכיים, עם הגב אלי, כשמחבלים מחזיקים אותו בצדדים ומכוונים אליו נשקים. הוא צעק לי: 'אני עומד למות', וככה הפרידו בינינו", היא משחזרת, "צעקתי לו שלא יתנגד, אבל לא יודעת כמה זה עזר. יאיר היה בצנחנים, הוא נלחם במלחמת לבנון. הוא ידע מה זה צבא ומלחמה".

"הייתה לי הרגשה שהוא לא שרד", המשיכה. "הייתי איתו בממ"ד, ידעתי מה הפציעה. בשבי ניסיתי לנטרל את זה מהראש שלי, חשבתי שאולי הוא פצוע ושהצילו אותו, אבל כשחזרתי והבנתי שלא הגיעו לניר עוז 10 שעות, ידעתי שיש סיכוי לא טוב. זה קשה, עצוב מאוד. אובדן כואב.

"אחרי היריות והפציעות שלנו, המחבלים שמו מטען חבלה על הדלת. היה פיצוץ ענק. מהפיצוץ, שנינו נפלנו על הרצפה. החזקנו ידיים, אמרתי לו: יאיא, בוא נשחק אותה מתים. 10 שעות חלפו עד שהגיע הצבא. אני משתגעת מזה. יש כל מיני קונספירציות ואני כבר מתחילה להאמין בהן כי זה לא הגיוני. אין היגיון במה שקרה. היה לי ביטחון במדינת ישראל, כרגע אין לי ביטחון ללכת ברגל אפילו.

"הייתי מאוד מתוחכמת עם המחבלים. אני בת 53, עברתי דבר או שניים. בהתחלה נתתי להם את ההרגשה שאני מפחדת. סיפרתי שאני מפחדת, שאלתי שאלות. בבית המרכזי שהייתי בו 45 ימים, התחברתי עם המחבלים. היה את בעל הדירה, שהוא המחליט, ושני מחבלים צעירים. למדתי ערבית, הייתי מזמינה אותם לקפה ולתה, שותה איתם, ובזמן הזה הייתי יכולה להוציא אינפורמציה. נתתי להם להרגיש שאני סומכת עליהם. אם השומר היה נרדם והיו דופקים בדלת, הייתי מעירה אותו. יכלו להציל אותי מלא פעמים".

בהמשך נשאלה מירב האם חשבה לברוח וענתה: "היו מחשבות כאלה. היה לנו חריץ קטן בחלון. חשבתי להעיף את המחבל מהחלון. עדה הייתה אומרת לי: 'תפסיקי, שלא תעזי'. היא פחדה שאעשה שטויות. המחבל היה מציץ בחלון, הייתי מפנטזת מה אעשה, איך אצא החוצה, אבל הפחד הגדול שלי היה מההמון שיבוא עלי. הפחד היה מהבחוץ. את שומעת צרחות. הם רבים, צועקים. היינו מעל שוק, כל היום היו צעקות ובערב הם היו משועממים. הם ידעו שאנחנו בבית והרגשנו כאילו הם תכף עולים. זה מטורף, פחד, אימה".

עוד היא סיפרה, כי בעל הדירה שהחזיק אותה היה מסתובב עם הרבה מאוד כסף. "הוא היה מראה לי את הכסף שהוא קיבל, מנפנף בו. שטרות של 200. בבית הראשון הייתי יומיים וחצי, ושם אמרתי למחבל, בערבית: 'גבר אתה לא'. כל הזמן אמרתי להם שאני זקנה יותר. כל פעם שהמחבל היה נכנס בערב עם שקית, הייתי אומרת לו: כל יום אתה מביא לנו הפתעה. זו לא הייתה הפתעה, הוא היה מביא סתם דברים. למחרת קיבלנו עוגיות, או פתאום מיץ קר. חלמתי על זה, על משהו קר, כי אין חשמל הרי. את מתה לשתות. נתתי לו הרגשה שאני מתרגשת מכל דבר, אבל מבפנים השנאה הייתה עצומה. שיחקתי אותה כדי לשרוד".