יש רגעים בחיים שמרגישים שהשמיים נפתחים. זה הרגע שלך

קול נשמע ברחבי הממלכה בשושן הבירה: "כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא – אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה"!

דווקא עכשיו? שואלת המלכה. היא פוסעת בחדרה הלוך ושוב, מצחה חרוש קמטים. הלב כואב, כל כך כואב, מי היה מאמין? ברחובות בני עמה מחלקים שק ואפר...

היא מביטה בשמלתה הנוצצת. הו, ריבוני, זולגות עיניה היפות דמעות רותחות... יהלומים? כולי עטופה יהלומים, כשהיהלומים שלך, בניך הרחומים, עטופים בשק, שרויים בסכנת השמדה! הפור נפל, היא יודעת! היא יודעת יותר מכולם עד כמה הסכנה המרחפת גדולה. המן מסתובב לו במסדרונות הארמון מאושר, מחייך בערמומיות ויורה זיקי אש לכל העולם במבטו המרושע... הו השם!

הכתר כבד לה כל כך על הראש, "אני חייבת להגיע אל המלך...", היא לוחשת, "אבל, מה אעשה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום?".

הנקישות החלושות בדלת מזניקות את המלכה אל הפתח. "התך מחכה לך בטרקלין, מלכתי...", אומרת המשרתת היהודייה, "הוא אמר שזה דחוף!". מסר ממרדכי, נרעדת המלכה. היא רצה אל הטרקלין, מצפה לשמוע איזו בשורה טובה, משהו... אבל לא. מרדכי זורק את הכדור הכבד הזה אליה, עליה... התך נשלח לצוות עליה לבוא אל המלך, להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה!

יש רגעים בחיים שמרגישים שהשמיים נפתחים. זה קורה כשהכל סגור מלמטה ואז זה נפתח מלמעלה.

המלכה אסתר מבינה, המלכות, הכתר, כל זה – בשביל הרגע הזה. היא שולחת למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי, וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם. גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי...".

אומר המלבי"ם דבר נפלא: המלך ציווה שאף אחד לא יוכל לבוא אליו, אבל מעולם לא עלה על דעתו שהגזירה הזו תכלול את אשתו המלכה. המלכה היא לא כולם, המלכה היא מלכה! ולכן, אחרי שלושה ימים של צום, של בכי, של פחד וחלחלה, כשהיא לובשת מלכות ועומדת לפניו – היא נושאת חן בעיניו. הוא רואה אותה – מלכותית כל כך, ועם זאת ענווה ופשוטה כל כך... השילוב הזה הוא קסם, זה מוצא חן בעיניו, והוא מושיט לה את שרביט הזהב.

המלך הוא השם יתברך, ואסתר המלכה מלמדת אותנו איך עומדים לפני המלך. קודם כל תבואי. אל תפחדי, את מלכה, השער אף פעם לא סגור בפניך. התנערי מעפר ולבשי מלכות. בואי מלכה, אבל עמדי בפתח בעיניים מצפות. כשהמלך רואה את אסתר המלכה, שכל הארמון לפניה, אבל היא מרגישה כאחד העם, פשוטה וכנועה – הוא מושיט לה את השרביט, וזה הסוד – מלכות בפשטות.