"אחרי מה שעברתי, אני מרגישה שאני מתחילה מחדש"

אני יושבת כעת במטוס, בדרך לאיטליה, לסבב הרצאות שוועד רבני אירופה הזמינו אותי אליו, כדי להרצות בו. יש כל כך הרבה נושאים חשובים שעליהם יש לדבר. בעודי בטיסה, אני מתרגשת בעוצמות ומתפללת לה' להיות צינור מזוכך, ושה' יצליח דרכי להיות שליחה טובה.

תוך כדי כך, אני מנסה להעביר לעצמי בראש, את מאורעות יום האתמול.

הרציתי בנתניה, בערב רגיל לכאורה, שאליו הזמינו אותי. אבל הפעם, ביקשתי מתומר זק היקרה שתתלווה אלי. תומר זק היא בחורה עוצמתית בת 22, מקיבוץ כיסופים, שהוריה ואחיה הקטן נרצחו, הי"ד. היא ואחיה הגדול הם היחידים מהמשפחה שנשארו בחיים. סיפור מורכב ולא פשוט.

ביום שבו ראיינתי אותה, חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי: יש לנו שישה ילדים, אבל מעכשיו הולכים להיות לנו שבעה ילדים. אני ממש רוצה לאמץ אותה אלינו. מאז הייתי בקשר איתה. הזמנתי אותה לשבתות, וכשהזמנתי אותה לערב בנתניה היא מיד נענתה בחיוב, ואפילו דיברה אחרי מול כמעט 100 נשים. כולן הקשיבו לה, מרותקות.

המשפט שהיא אמרה, שהכי תפס אותי, היה: "אחרי מה שעברתי, אני מרגישה שאני מתחילה מחדש". תחשבו, היא יכלה לומר "אני לא קמה מהמיטה, לא רוצה להמשיך לחיות". ברור לי שיש תקופות כאלה, וזה בסדר, זה חלק מהתהליך. אבל העיקר הוא לא לחיות כך כדרך חיים. ב"ה שהיא בוחרת בכל יום מחדש לקום ולהמשיך את דרך הוריה. להעביר את השמחה והמשפחתיות שאפיינה אותם כל כך.

כמו שתומר הרגישה צורך לשתף אחרים מי היו הוריה – כך אני מרגישה צורך להעביר הלאה בהרצאות שלי, מיהן הנשים והבחורות הגיבורות שחיות איתנו, בארץ שלנו. נשים שלפני הטבח הנורא אף אחד, גם לא הן בעצמן, הכירו את הכוחות והעוצמות שבתוכן.

זו הצוואה של הוריה של תומר, וזו הצוואה שלנו: להמשיך לספר, לדבר, להעביר הלאה, לשתף. שכמה שיותר אנשים ידעו וימשיכו את מי שאנחנו. את עם הנצח. עם שהזהות היהודית שלו תמיד תטפח לו על השכם. שאם חס וחלילה הוא שוכח ממנה, העולם כבר מזכיר לו.

שלא נצטרך כאלה תזכורות, בעזרת ה', ונזכור לבד מי אנחנו וכמה כוח ותעצומות נפש יש לנו.