סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: מה שלומנו? אנחנו לומדים להתמודד
הצמיחה שיכולה להגיע רק מתוך הטראומה והכאב, וכמה סיפורים על גיבורים בני זמננו
- סיון רהב מאיר
- כ"ג טבת התשפ"ד
(צילום: shutterstock)גם אתם לא יודעים מה לענות בימים אלה לשאלה "מה שלומך?".
גם אתם לא יודעים האם ואיך לשאול בימים אלה "מה שלומך?".
התארחנו בשבת של משפחות שכולות ממלחמת "חרבות ברזל". ארגון "מנוחה וישועה" אירגן שבת מיוחדת בירושלים למשפחות של הגיבורים, שהן גיבורות בעצמן.
והנה, במהלך השבת המרגשת והמרתקת הזו, סיפרו לי כיצד הרב יורם אליהו עונה לשאלה מה שלומך. הבן שלו, ידידיה אליהו הי"ד, נפל בעזה.
וכך עונה האב השכול למי ששואל: "מה שלומי? לומדים. אנחנו בלמידה".
בעיני זו תשובה עמוקה מאוד. יש פה שבר, אתגר, טלטלה. זה תהליך. צריך ללמוד איך לעכל ולהתמודד, וצריך לראות מה כל הדבר הזה מלמד אותנו.
בשורות טובות.
כן ירבה!
שמעתם על PTG? כולם מדברים על פוסט-טראומה, אבל אמש למדנו על צמיחה פוסט-טראומטית. בסדנת "מתחדשות", הרב אהרון דרמון סיפר על המושג המקצועי הזה, PTG, צמיחה בעקבות טראומה, כלומר: שינוי חיובי שמגיע בעקבות קושי וטלטלה.
הכוונה היא לא רק למילה הפופולארית "חוסן", לא רק חזרה לשגרה ולתפקוד תקין. הכוונה היא לצמיחה ולשינוי חיובי דווקא מתוך המצוקה. להגעה למקומות חדשים וטובים שלא היינו מגיעים אליהם בלי הטראומה.
במובן מסוים, הוא הסביר, זה מנגנון ההפעלה שלנו, של עם ישראל, כבר אלפי שנים. היכולת שלנו לצמוח מתוך משבר. מייד אחרי השואה, העם לא שקע באבל משתק, אלא התקדם וחזר לארץ ופרח בכל התחומים.
בספר שמות שמתחילים לקרוא השבוע, מופיע הפסוק המפורסם: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". ככל שהמצרים התעללו והעבידו אותנו בפרך במטרה לשבור אותנו, אנחנו דווקא צמחנו וגדלנו ופרצנו.
שנזכה להפעיל את המנגנון העתיק הזה גם הפעם.
הם הכותרת הראשית
בוקר בעיר חריש. הדס לוינשטרן, שאיבדה את בעלה הרב אלישע בקרב בעזה, בדיוק מסיימת הרצאה לאורחים מארצות הברית שבאו לתמוך בישראל. "באתם כי אנחנו במצב חירום, אבל גם אתם במצב חירום: ההתבוללות, החינוך היהודי, האדישות...", היא אומרת להם.
ישבתי איתה אחרי השבעה כדי לחשוב איך האור המיוחד שלה, וכל שיעורי התורה וההרצאות שהיא נתנה עוד לפני המלחמה, יאירו עכשיו עוד יותר, בארץ ובעולם. היא מספרת כמה היא מרגישה שבאמת כל העולם היהודי עוטף אותה ומחבק אותה.
התחנה הבאה: משואות יצחק. השבעה על סרן נריה זיסק. "הוא היה גרוע בדיסטנס", מספר אחד החיילים שלו וכולם צוחקים. "הוא היה מפקד שמעניש אותך, אבל קשה לו שלא לחייך תוך כדי".
ואמא שלו גלית מבקשת מכולם לחייך, כמה שיותר. "ללכת זקופים ולחייך, כמו נריה".
ואחותו עטרה סיפרה: "בהלוויה של אחי, אמר המחנך שלו שאם היו אומרים לו בכיתה ט' שנריה השובב שצריך לשכנע אותו להיכנס לשיעורים יהיה קצין מוביל בלחימה, הוא לא היה מאמין. אנחנו מקבעים את הילדים והתלמידים שלנו מראש. אנחנו צריכים להאמין בהם הרבה יותר".
משם למרכז שפירא. אוהל אבלים על רס"ן שי שמריז. אבא שלו שאול מספר: "ביקשתי מכל מי שמדבר בהלוויה, או באוהל האבלים, לדבר רק עוצמה, רק נחישות, לא להחליש". האמא דניאלה מספרת שחיילים שלו סיפרו שהם היו בודקים ביום שישי בגוגל מה פרשת השבוע, כי ידעו ששי המפקד ישאל.
ביציאה – בין כל כך הרבה אנשים מכל רחבי הארץ שפשוט באו, בלי להכיר – אני פוגשת את השכנה, תמר רחמים, שגרה בבית ממול. הבן שלה אביאל נרצח במסיבה. עכשיו בקצה אותו רחוב נפתח שוב אותו אוהל אבלים, הפעם של משפחת שמריז. אני שואלת את תמר מה היא יכולה להגיד מניסיון, אחרי 80 יום, לשכנים שלה. יש לה שתי עצות:"הראשונה – משפט חזק ששמעתי ועזר לי: כולנו קצת 'נכים', אבל אנחנו קובעים מה אחוזי הנכות. זו בחירה שלנו.
"העצה השנייה – תמיד לחשוב מה אביאל היה רוצה ממני עכשיו. ברגעים קשים אני חושבת מה הוא היה רוצה ממני, ויודעת שהוא היה רוצה שנמשיך, שנחייך".
ואז בערב נכנסתי לרכב ושמעתי מבזק חדשות, כאילו מעולם מקביל.