"הייתי לבד בתאילנד, הריח היה נורא, האנשים זרים. זה היה נורא". אז מה עושים? שרים

באחת הטיסות שלי לאוסטרליה לסבב הפרשות חלה, נסעתי לבד. הילדים עוד היו קטנים, ובעלי לא יכל להצטרף אלי. הבת הגדולה שלי הייתה צריכה לטוס איתי אבל הוויזה שלה לא הגיעה (וויזה לאוסטרליה זה סיפור). בעלי ליווה אותי עד הטיסה ממש, ובשדה באוסטרליה חיכה לי צוות נפלא של בנות שהיו איתי לאורך כל המסע. אבל הטיסה עצמה הייתה ארוכה, והייתה עצירה בתאילנד, לא קצרה בכלל. זה היה נורא. אני, לבד... בתאילנד! ומחכה לי עוד טיסה ארוכה! לא העזתי לצאת משדה התעופה. הריח היה נורא, מלא באנשים עם מראה זר – וכולם נראים לי אותו דבר. פסלים ועבודה זרה בשפע, אנשים עם טורבנים ומלא צבע... וגם הטלפון לא התחבר לי משום מה. מצאתי לי פינה לשבת עד שהטיסה תגיע, וההרגשה שלי הייתה גרועה.

ובכן, מה עושים? שרים! כן... התחלתי לשיר (לעצמי, כמובן). שאלתי את עצמי: חגית שירה, מה את מבקשת עכשיו? ועניתי לעצמי: אני רוצה שמחה, אני רוצה אור, אני רוצה חסד ורחמים, אני רוצה להרגיש טוב, להרגיש בטוחה ועטופה בחסד השם.

יופי, עניתי לעצמי. אז תחברי לכל הרשימה הזו מנגינה, איזו מנגינה שעולה לך.

חיברתי לי שיר מקסים, שכולו רק מילים טובות. זה היה בערך כך:

השם עוטף אותי באור

בחסד וברחמים

אני מרגישה טוב

יש לי אור שמחה, וכו'...

כן, התחלתי לשיר את זה מבפנים, ולאט לאט התחלתי להרגיש טוב. הרגשתי את החסד ואת השם ממש איתי. חשתי את האור והייתי שמחה, שמחה עם עצמי. זה היה כיף... קיבלתי ביטחון. טיילתי בשדה, קניתי לי כמה דברים (זול שם), הזמן עבר ברוגע והרגשתי טוב.

מה שכיף בשירים כאלה, הוא שזה לא משנה אם זה מתחרז או לא, זה גם לא משנה אם את מזייפת. מקסימום תעלי חיוך על השפתיים.

זכרי, עצב זה אותיותצבע. לפעמים את צובעת את היום הזה, או את המצב, בצבע אפור, שחור, בחושך... וכן, יש ימים כאלה שהצבע השחור מתאים להם, החושך והאפור מתלבשים עליהם בול. זה לא משנה, אחותי, המכחול בידיים שלך! קחי ורוד, קחי צהוב, קחי אור ותקשקשי עם המכחול. כל נקודה ורודה מסלקת חושך, כל נגיעה צהובה מרחיקה את השחור, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כדי שיהיה לך קל, הזכירי לעצמך שאם תוסיפי למילה צבע את האות א', המסמלת את אלופו של עולם, תקבלי אצבע – אצבע אלוקים היא! כל מה שקורה זה אצבע אלוקים, הכל זה ממנו והוא איתך, נוגע ולא עוזב לרגע.

אחרי כמה שנים שוב טסתי לאוסטרליה. הפעם בעלי היה איתי, וכשהגענו לשדה בתאילנד והוא היה קצת בהלם – התחלתי לשיר לעצמי. המנגינה קפצה לי, והמילים גם. נכנסתי למצב שמח כל כך עד שהצלחתי להרים גם אותו!