"היו ימים בלי אוכל": עדויות החטופות ששוחררו מהשבי

בניר עוז ציפו במתח לקראת חזרת החטופים ביום שישי. מצד אחד הם המתינו לרגע בו הילדים והנשים יחזרו ומצד שני – הם חרדים לגבי אלו שנותרו בשבי. הנשים שהשתחררו סיפרו בכאב על מה שעברו בשבי - ועל המציאות הקשה אליה חזרו.

בת דודתה של קרן מונדר (החטופה שחזרה באותו הערב), מרב מור רביב, סיפרה: "היו ימים שלא הייתה אספקה, אז הם אכלו רק פיתות. לא עינו אותם, אבל היו ימים שבקושי היה להם אוכל, בימים האחרונים אכלו רק מעט מאוד אורז". הן שיתפו כי אפשרו להם מדי פעם לשמוע רדיו ישראלי - וכך אחת החטופות, חנה קציר, גילתה שבנה נרצח. רק מאוחר יותר, בדרכה ארצה, הבינה מחברה אחרת שבעלה בשבי ובחיים".

החטופים סיפרו כי חששו מאוד כשנסעו ברכבי הצלב האדום ויידו לעברם אבנים. "עד הרגע האחרון לא היינו בטוחים, חשבנו שיעשו בנו לינץ' בדרך לישראל", סיפרה אחת החטופות. "רק כשהגיעו לארץ הן התחילו להבין את גודל האסון שאירע לישראל. חלקן לא ידעו כי הקיבוץ שלהן נשרף ושהרבה אנשים קיפחו את חייהם. חלק מהחטופים סיפרו כי הם לא ידעו מי מבני משפחתם חטוף ומי נרצח. בינתיים, המשפחות מנסות להחלים ולעכל את המצב הבלתי נתפס".

הפרשן הצבאי אלון בן דוד סיפר בחדשות 13 פרטים על העדויות של חלק מהחטופות ששוחררו ביום שישי. בן דוד אמר: "מאוד בעדינות שוחחו איתן אנשי השב"כ כדי לא להעמיס עליהן. הן זוכרות הכל והן מספרות שקהילת ניר עוז הובהלה כמעט כולה באותו נתיב. הם ירדו לתוך מנהרה ארוכה, חלקם על אופנוע במנהרה ואחרים הלכו אותה ברגל - ארבעה-חמישה קילומטרים - כנראה לאזור בית החולים של חאן יונס. שם רוב הזמן הם הוחזקו ביחד. הן מספרות שלא התעללו בהם ולא הפעילו כלפיהם אלימות".

עוד הוסיף: "הן מתארות סיטואציה שחלק ניכר מהשבי הן עברו ביחד. השהות הזו ביחד כנראה נתנה להם חוסן לעמוד בתנאים האיומים האלה ובחוסר הוודאות. חלקן שמעו ברדיו במנהרה על קרובי משפחה שנרצחו באותה שבת, חלקן לא ידעו וקיבלו את הבשורה בערב שישי מבני משפחה".