O.D.D: תופעה נדירה, אבל אולי היא תשנה לכם את החיים

באופן טבעי, אני מנסה בטור הזה לפנות לקהל רחב. היום אני מתנצל. אני רוצה לדבר על תופעה נדירה יחסית, אבל בכל זאת, חשוב להציף ולעורר מודעות לעניין, כי עבור ההורים שמתמודדים איתה - היא ממש קריטית.

בניגוד להפרעת הקשב המפורסמת, יש הפרעה נפוצה פחות, שנקראת ODD, ובעברית: הפרעת התנגדות מתריסה. מדובר בילדים (וילדות) שמגיל קטן מסרבים לקבל מרוּת. הם מתנגדים, עקשנים וסרבנים, חייבים לומר את המילה האחרונה. כל ילד מגלה עצמאות ומתווכח לפעמים, אבל כאן זה משהו אחר לגמרי: תמיד, בעוצמה רבה, ובאופן סדרתי.

ההורים שלהם אומללים. התקווה שלהם לבית רגוע מתנפצת שוב ושוב. כמעט בלתי אפשרי עבורם לארח או להתארח. כל חופשה משפחתית היא סיוט שמשאיר לכולם טעם מר. כולם מסתכלים על ההורים בשיפוטיות, לא מבינים מדוע הם לא מעמידים לילדים האלו גבולות ברורים. הם מאבחנים אותם באבחונים שגויים, חושדים שחסר להם בסמכות ההורית, ומציעים להם סדנאות וקורסים בחינוך. ההורים אומללים, חסרי אונים, מוצפים ברגשות אשמה. בכל אירוע משפחתי או מרחב ציבורי הם מתמלאים בבושה, ובמיוחד בקשר עם מוסדות החינוך, שמצפים מהם לְמַשְׁמֵעַ את הילד הסורר. ההורים גם מלאי דאגות לילדים האהובים, שהאימפולסיביות שלהם גורמת להם להסתבכויות. אבל כללי החינוך הרגילים פשוט לא עובדים איתם. מבחינתם, הם ישרים, וכל העולם עקום; "מושכים אש", ואם מנסים ללכת איתם בכוח – יוצאת מפלצת, והם ימסרו את הנפש, ממש, אבל לעולם לא ייכנעו. גם התחשבות בהם לא מועילה, ורק גורמת להם להפוך לבריונים. הם מפתחים מומחיות לגלות את החולשות של מי שמולם כדי להשיג מה שהם רוצים (ובסוף מקטרים ומתלוננים שלא הצליחו, ומרגישים מקופחים ושנואים). לא קל להם, לא קל לכל מי שאיתם. זה מצב לא פשוט, שעלול להסתבך בקלות ולהפוך לטראומה, עם סיכונים של נשירה, התמכרויות ושאר מרעין בישין.

אני מניח שרוב הקוראים לא יודעים על מה אני מדבר. אשריכם. אבל אחוזים בודדים עוצרים עכשיו נשימה. סוף סוף מישהו מתאר להם את מציאות חייהם, נותן שם לתופעה. ODD. אם אתם מכירים הורים שמתמודדים עם התופעה, ומשום מה לא מגיע אליהם העלון הזה, אנא – תעבירו להם.

חשוב לי לתת להורים הגיבורים והסחוטים האלו תקווה: יש סט כלים בחינוך שיכול לעצור את ספירלת ההתלהמות. נדרשת כאן הדרכה הורית וליווי מותאם, שיאפשר לילדים האלו לעשות בחירות טובות. יש דרך לקנות איתם אמון, לתת גבולות גזרה ברורים ומותאמים, אך במקביל, להעניק להם מרחבי שליטה ואוטונומיה (הם חייבים להנהיג ולשלוט, בדרך כזו או אחרת, ואם לא יקבלו בדרך היתר, הצורך לשלוט ולהנהיג יביא אותם למקומות שליליים ומפוקפקים).

הרב אורי זוהר זצ"ל נתן הסבר שלם (שמובא בזוהר ובספרי הפנימיות) על "נשמות דתוהו" שמצויות במיוחד בדורנו, ועל הקליפות שעליהן לשבור והניצוצות שתפקידן לאסוף. בסוף, כנראה שכל התיקונים האלו מתבטאים באותיות באנגלית (ADHD, ADD, PTSD, ODD). אני לא מזלזל, חלילה, בנוירולוגיה של ההפרעות, אבל בסוף חייבים לזכור שכל ילד הוא נשמה אלוקית ולא הפרעה, ואם נעבוד עם הכלים המתאימים, נצליח לסייע לו לעבור את המסע שלו בעולם בהצלחה.

ה' יעזור שנצליח.