רַק שִׁירַת מַלְאָכִים: האם השכולה מאסון מירון בשיר מרגש על ילדי בארי

חני אנגלרד, אימם של יהושע בן ה-9 ומשה נתן בן ה-14, האחים שכבר מעל שנתיים נמצאים בשמיים כתבה שיר שמבטא איך הם רואים את הילדים החדשים שמגיעים, ילדי בארי, ומתיישבים לידם. כי שם בשמים אין ועדות קבלה.

צוֹעֶדֶת לְאַט בְּשׁוּלֵי הַדְּרָכִים

וְעֶצֶב לוֹפֵת אֶת הַלֵּב.

הֶלֶם, דְּמָמָה חוּרְבָּן וּשְׁמָמָה

דְּמָעוֹת שֶׁל דָּם וּכְאֵב.

תּוֹהָה לְעַצְמִי שְׁאֵלָה מָתֵמָטִית

אֵיךְ זֶה בִּכְלָל אֶפְשָׁרִי?

לֵב שֶׁנִּשְׁבַּר יִתְרַסֵּק שׁוּב וָשׁוּב

בְּשֵׁבֶר כָּל כָּךְ אַכְזָרִי?

פִּתְאוֹם מֵרָחוֹק, רוֹאֶה נִצְנוּצִים.

שְׁתֵּי אֲבוּקוֹת מְאִירוֹת

שְׁנֵי מַלְאָכִים מִתְקָרְבִים מְחַיְּכִים

מֻכָּרִים לִי עַד דְּמָעוֹת.

מַחֲסִירָה פְּעִימָה, מֵחֲשָׁשׁ, מִשִּׂמְחָה

אֵיךְ זֶה שֶׁבָּאתֶם לְכָאן?

וְהֵם בְּחִיּוּךְ מַרְגִּיעִים, מַסְבִּירִים:

אִמָּא, זֶה בָּרוּר מֵאֵלָיו וּמוּבָן

כִּי עָשִׂינוּ הֶסְכֵּם, אַתְּ בָּטוּחַ זוֹכֶרֶת

סִכַּמְנוּ שֶׁאִם יִתָּכֵן

וּמַשֶּׁהוּ גָּדוֹל יִתְרַחֵשׁ בַּשָּׁמַיִם,

נֵרֵד וְנָבוֹא לְעַדְכֵּן.

אָז אַל תִּדְאֲגִי כִּי טוֹב לָנוּ שָׁם

גַּן עֵדֶן וּדְבַשׁ נִגָּר

מַחְלֶקֶת יוֹקְרָהּ, כֻּלָּהּ לִילָדִים

לְלֹא הַשְׁגָּחַת מְבֻגָּר

רַק שִׁירַת מַלְאָכִים וְאֹשֶׁר צָרוּף

וְכִסֵּא לְכָל יֶלֶד טָהוֹר

שִׂיחַת פָּעוֹטוֹת, לִמּוּד בְּצַוְתָּא

קֶרֶן וְשֶׁמֶשׁ וְאוֹר.

ואז הם מעדכנים אותה, שני הבנים שלה למעלה:

אָז מָה הִתְרַחֵשׁ, אַתְּ בֶּטַח שׁוֹאֶלֶת?

מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל וְנוֹרָא

בְּבֹקֶר שֶׁל חַג כֻּלָּנוּ רוֹקְדִים

שְׂמֵחִים וּדְבֵקִים בַּתּוֹרָה

פִּתְאוֹם מַגִּיעִים הֲמוֹנֵי מַלְאָכִים

סוֹחֲבִים עֲרֵמוֹת כִּסְּאוֹת

מְפַנִּים מִשְׁטָחִים, מְקוֹמוֹת חֲדָשִׁים

נִרְעָשִׁים מִפְּנֵי הַבָּאוֹת.

וְהִנֵּה זֶה קוֹרֶה. בְּחֶרְדַּת אֱלוֹקִים

וְקוֹל דְּמָמָה עֲמֻקָּה

נִפְתָּחִים בְּעָצְמָה שַׁעֲרֵי מְרוֹמִים

נִכְנָסִים שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה

נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת. עֵינַיִם זוֹרְחוֹת

פָּנִים עֲגֻלּוֹת מְתוּקוֹת

שׁוּרָה אֵינְסוֹפִית צוֹעֶדֶת בַּסַּךְ

נְעָרִים, יְלָדִים, תִּינוֹקוֹת.

נִרְעַשְׁנוּ מַמָּשׁ. נִבְהַלְנוּ כָּל כָּךְ

אֵיךְ הֵם הִגִּיעוּ הֲלוֹם?

נִגַּשְׁנוּ לְאַט לַעֲשׂוֹת הֶכֵּרוּת,

לְקַבֵּל אֶת פְּנֵיהֶם לְשָׁלוֹם.

עָשִׂינוּ מָקוֹם. עָטַפְנוּ בְּחֹם.

חִיּוּךְ אֲמִתִּי וְאוֹהֵב

הִכְנַסְנוּ אוֹרְחִים מִכָּל הַנְּשָׁמָה

חִבּוּק שֶׁכָּל-כֻּלּוֹ לֵב

סוֹבַבְנוּ אוֹתָם כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה

מְנַסִּים לְהָפִיג מְתָחִים

אֲבָל הֵם בְּהִסּוּס בּוֹדְקִים, מְחַפְּשִׂים

נִרְאֶה שֶׁהֵם לֹא בְּטוּחִים.

נִסִּינוּ לִבְדֹּק, לְגַשֵּׁשׁ בִּמְתִינוּת:

אַחֵינוּ, בְּמָה הָעִנְיָן?

וְהֵם מְנַסִים לְהַסְבִּיר וְלִשְׁאֹל:

אֵיפֹה הַשִּׁלּוּט לַבִּנְיָן?

אֵיךְ נֵדַע לְאֵיפֹה לִפְנוֹת

וְאֵיךְ מִתְחַלְּקִים לִקְבוּצוֹת?

מִי לַיָּמִין, לַמֶּרְכָּז אוֹ לַשְּׂמֹאל

וְהֵיכָן יְהוּדֵי הַתְּפוּצוֹת?

דָּרוֹם? צָפוֹן? דָּתִי? חִלּוֹנִי

לוֹמֵד אוֹ אִישׁ עֲשִׂיָּה

לָבוּשׁ צִבְעוֹנִי אוֹ שָׁחֹר וְלָבָן

וְהֵיכָן יִשְׂרָאֵל הַשְּׁנִיָּה?

פָּתַחְנוּ עֵינַיִם בְּהֶלֶם מֻחְלָט

עַל מָה בִּכְלָל הַדַּבֶּרֶת?

תָּבִינִי אִימּוּשׁ, אֲנַחְנוּ כָּאן כְּבָר שְׁנָתַיִם

וְשָׁכַחְנוּ שֶׁשָּׁם לְמַטָּה זֶה אַחֶרֶת!

חִבַּקְנוּ אוֹתָם שׁוּב, מַסְבִּירִים שֶׁכֻּלָּנוּ

קְשׁוּרִים לְאוֹתָהּ הַשַּׁרְשֶׁרֶת

כֻּלָּנוּ אַחִים. שָׁוִים בֵּין שָׁוִים

מִשְׁפָּחָה אַחַת מְאֻשֶּׁרֶת.