כתבות מגזין
"הילד שלי אמר 'אני רוצה את אמא שלי בחזרה', ופרץ בבכי"
במשך עשרה חודשים התמודדה ליזה עמיחי עם דיכאון אחרי לידה, אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית ועברה שמונה סדרות של טיפולים. "לא האמנתי שאצא מזה, היו ימים שלא רציתי לחיות", היא מספרת
- מיכל אריאלי
- י"ב אלול התשפ"ג
בעיגול: ליזה עמיחי (צילום אילוסטרציה: shutterstock)כאשר ליזה עמיחי חשה לאחר הלידה הרביעית שהיא מפתחת תסמינים של דיכאון אחרי לידה, היא הייתה סמוכה ובטוחה שתצא מזה בקלות. "אני באה מהתחום הטיפולי והרגשי", היא מסבירה, "במקצועי אני יועצת חינוכית ומאמנת ילדים עם בעיות קשב וריכוז. לא נבהלתי, כי היה ברור לי שאצליח לטפל בעצמי ולהיחלץ מהמצב". היא לרגע לא שיערה את מה שמצפה לה בהמשך, ולא העלתה בדעתה שהיא נתונה רק בתחילתו של המסע.
"הרגשות נעצרו עם הלידה"
"כל ההריונות הקודמים שלי היו שגרתיים לגמרי, וכך גם התקופות שהגיעו אחריהם", מספרת ליזה, "מהרגע שהילדים שלי הגיעו לעולם, הרגשתי חיבור מאוד חזק אליהם, והייתי תמיד שואלת את עצמי: 'איך הצלחתי עד היום לחיות בלעדיהם?' חשוב לי להדגיש שלא חובה להרגיש כך וזה ממש לא אומר שמי שחווה תחושות אחרות מצויה בדיכאון, אבל מכיוון שכך חוויתי בלידות הקודמות, הרגשתי אחרי הלידה הרביעית שמשהו לא כשורה. ישי היה תינוק חמוד מאוד, אבל לא הצלחתי להיקשר אליו, וזה הדליק אצלי נורה אדומה. כל מי שבא לבקר אותי בבית החולים גילה מהר מאוד שאני דוחפת לידיו את התינוק, ממש כל הזמן. רציתי רק לישון בשקט.
"ישי נולד בניתוח קיסרי, ומלכתחילה תכננתי לעבור אחרי שלושה לילות של אשפוז בבית החולים למלונית. הכל היה מאוד מתוכנן וברור, אלא שכבר ביום השני שלאחר הלידה חתמתי על שחרור מוקדם ומיהרתי להתפנות הביתה. הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד להישאר לבד עם התינוק בבית החולים".
מרגע ששוחררה ליזה מבית החולים התדרדר מצבה כמו במדרון תלול. "מהרגע הראשון הבנתי שמשהו לגמרי לא בסדר איתי ושזה לא דכדוך רגיל", היא מספרת, "לא רציתי לעשות כלום ולא היה לי חשק לשום דבר. אפילו לא לקום מהמיטה בבוקר. כל דבר היה לי מאוד קשה. בתחילה ניסיתי בכל זאת לתפקד ולבצע את עבודות הבית והטיפול בילדים, אבל הרגשתי שאני עושה הכל כמו רובוט, כשאני מנותקת מהילדים וגם מבעלי. כאילו כל הרגשות שלי נעצרו ברגע הלידה".
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)זה נשמע נורא...
"נכון. זה באמת היה מפחיד מאוד. אבל מכיוון שאני עוסקת בתחום הרגשי ויש לי מודעות עצמית, הרגעתי את עצמי בכך שאני 'מעל זה', ושאצליח להתמודד בכוחות עצמי. הרגע בו קלטתי שאני חייבת עזרה מקצועית היה כשישי היה בן שישה שבועות ופגשתי חברה שעוסקת גם כן בתחום הטיפול. כמובן שמיד העברתי את ישי לידיה, כפי שהיה במשך כל התקופה. היא הביטה בי ובישי ובתוך רגע קלטה: 'קרה לך משהו! תראי איך שאת מוותרת על הבן שלך!' היא הכריחה אותי להתקשר למרכז בריאות הנפש, ובאמת עשיתי זאת עוד באותו יום, אלא שהודיעו לי שהתור הקרוב הוא רק לעוד חודשיים. ניתקתי את השיחה ופרצתי בבכי. המחשבה לעבור כך עוד חודשיים נראתה לי כמו הר, ואז בהשגחה פרטית, חזרו אליי בתוך רגע והודיעו: 'התפנה תור למחר, תגיעי לפסיכיאטר'. יום למחרת כבר פגשתי פסיכיאטר שקבע מהר מאוד שמדובר בדיכאון אחרי לידה. זה היה מאוד ברור".
ליזה עוצרת לרגע ומבקשת להדגיש שבדרך כלל יש לעבור אצל רופא משפחה, ורק הוא יכול להפנות לפסיכיאטר, אך במקרה שלה היה המקרה מורכב, לכן התהליכים התאפשרו באופן מהיר יותר.
"אני חייבת לציין שזכיתי בפסיכיאטר מדהים", היא מציינת, "הוא הנחה אותי להתחיל בטיפול תרופתי והבהיר לי שבדרך כלל חולפים שלושה שבועות עד שהוא מתחיל להשפיע. במקרה שלי חוויתי במהלך שלושת השבועות האלו התדרדרות גדולה מאוד שגרמה לי לבכות כל היום, ולהתעורר בכל בוקר עם רצון לא לחיות. זה היה נורא. לאחר מכן הגיע הפסיכיאטר למסקנה שהטיפול לא עובד והוא החליף לי אותו, וכשגם הטיפול השני לא השפיע, הוא דיבר איתי בפעם הראשונה על אשפוז. בתחילה לא הסכמתי לשמוע על כך. אבל הפסיכיאטר הסביר לי שאני חייבת להיות בהשגחה. כדי להמחיש לי את חומרת המצב הוא יצר קשר עם בעלי והודיע לו: 'אשתך חייבת השגחה במשך 24 שעות, או שתפסיק לעבוד או שתמצא פתרון'. זה היה הרגע בו הבנו שאין ברירה. בעלי יצר קשר עם אמא שלי שעד אז לא ידעה על כך דבר, והסביר לה במה מדובר. מהר מאוד הוחלט שאני נוסעת יחד עם ישי להיות אצל ההורים, כתחליף לאשפוז".
קרן אור בחשיכה
המצב בו שהתה ליזה מחוץ לבית כשהילדים נשארים עם בעלה, לגמרי לא היה אידיאלי. "הילדים 'הגדולים' שלנו עוד היו קטנים מאוד", היא מסבירה, "ינון, הבכור, היה בסך הכל בן תשע, הלל היה בן שש ולביא בן שנתיים. לכל אחד מהם היו צרכים משלו והוא היה זקוק לדמות של אמא. אבל לא הייתה לי שום אפשרות להיות איתם בבית".
אחרי תקופה אצל ההורים חזרה ליזה לביתה, ומהר מאוד הודיעה לפסיכיאטר שהיא מסכימה לאשפוז. "המצב שלי היה מאוד לא טוב, והרגשתי שאם לא אקבל טיפול אני עלולה ממש לפגוע בעצמי", היא מסבירה, "לא רציתי בשום אופן לחולל דבר כזה לילדים הגדולים שלי, כי זכרתי שאני אוהבת אותם. כך קרה הדבר שמעולם לא יכולתי להעלות בדעתי: מצאתי את עצמי מאושפזת באופן מלא במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מעיני הישועה. בתחילה היה האשפוז ללא התינוק ובלי לפגוש את הילדים, ואחרי שבועיים העבירו אותי לאשפוז יום שנמשך חודשיים. באותם ימים אפשרו לנו להכניס את ישי למעון יחד עם אחיו בן השנתיים, ואילו הגדולים היו בבית הספר. הייתי מחלקת אותם בבוקר למסגרות ולאחר מכן יוצאת למעיני הישועה, וחוזרת אליהם בצהריים. לכאורה זה יכול היה להיראות כמו אמא רגילה שיוצאת לעבודה, אבל זה היה כל כך רחוק מזה".
האם האשפוז עזר לך לשוב סוף-סוף לתפקד?
"הלוואי שהייתי שבה לתפקד. באותם ימים ישי כבר היה בן חצי שנה ועדיין לא הצלחתי לטפל בו כלל. הפסיכיאטר שלי אבחן שהמצב חזר להיות לא טוב, אך מכיוון שאני לא בסכנת חיים, אין צורך שאשוב לאשפוז. כך שוב ראו אותי הילדים בבית כשאני ממוטטת ובחוסר תפקוד מוחלט. עבר עלינו בערך חודש במצב הזה, עד שבעלי אמר לי באחד הימים: 'את חייבת לדבר עם הילדים הגדולים'. גם אני הרגשתי כך ויזמתי שיחה עם ינון, הבן הגדול. שאלתי אותו אם יש לו שאלות לגבי מה שקורה, והוא ענה: 'אני לא מבין איזו מחלה יש לך'. הסברתי לו שכל אדם עשוי מגוף ונפש, וכשהנפש חולה זה משפיע גם על הגוף. זה מה שקרה לי ולכן אני נראית ככה. ינון ממש קיבל והבין את זה.
"אחר כך שוחחתי עם הלל, הבן השני, והוא בתגובה ממש התפרק מבכי ואמר לי: 'אני רוצה את אמא שלי בחזרה'. השבתי לו: 'הנה, אני פה', אבל הוא המשיך לבכות: 'את לא אמא שלי'. זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שהדיכאון לא משפיע רק עליי אלא על כל המשפחה. אחרי השיחות האלו הבנתי את החשיבות העצומה לכך שאהיה על יד הילדים, גם אם לא אתפקד באופן מלא. כך הכרחתי את עצמי בכל יום לשכב בסלון ולהיות נוכחת כמה שיותר בחיים שלהם".
מה עזר לך להחזיק מעמד בתקופה כל כך חשוכה?
"כל המכרים ובני המשפחה עטפו אותנו מאוד באותם ימים, וזה חיזק ונתן המון כוח. מהרגע שבו הבינו אנשי הקהילה שאני חולה ולא מתפקדת, הם התגייסו לעזרתנו באופן מרגש ובלתי רגיל. במשך שלושה חודשים הם הביאו לבית ארוחות צהריים חמות על בסיס יומיומי, וכן שלחו מתנדבות לנקות את הבית, ועשו זאת תמיד בשעות בהן לא הייתי, כדי שלא להביך אותי. גם את האוכל הן הניחו תמיד מחוץ לדלת, שלא אדע מי אלו ששלחו. אפילו כשישי היה בן שלוש וחגגתי מסיבת הודיה, ביקשתי להזמין את כל אלו שעזרו לי, אך נאמר לי שהן מסרבות להגיע. עד היום אני לא יודעת מי הן היו.
"גם בני המשפחה תמכו בנו באופן אינסופי. חמותי הייתה מגיעה מידי יום כדי לשנן את הקריאה עם הלל שבדיוק התחיל כיתה א', הגיסות היו לוקחות את הילדים בקביעות אליהן הביתה, ואחי הקטן היה שולח הודעות מחזקות מידי יום בבוקר ובערב. גם אז כשהייתי בתוך התקופה הכי חשוכה ואפילה בחיים שלי, הרגשתי שהם ממש קרן של אור. אין שום סיכוי שהייתי מתמודדת בלעדיהם".
פתאום זרחה השמש
אחרי עשרה חודשים של תחושות קשות ושחורות, הגיעה הפעם הראשונה שבה חשה ליזה שיפור מועט במצבה. "התעוררתי באחד הימים בבוקר, ופתאום, כמו בסיפורים, שמתי לב שהשמש זורחת", היא מתארת. "אני יודעת שזה נשמע קיצ'י ומטאפורי, אבל ברגע שראיתי את השמש בחוץ, התחלתי להרגיש בפעם הראשונה שאני בכיוון הנכון . באותו זמן הייתי בעיצומו של טיפול תרופתי שמיני וכנראה שהוא הועיל יותר מהטיפולים האחרים. מאז הגיעו עוד ועוד התקדמויות איטיות. כך למשל אני זוכרת שבאחד הימים החלטתי ללכת להחליף דבר מה בקניון. עצם ההחלטה הזו הייתה מאוד חריגה אצלי, כי עד אז נמנעתי מלהיות במקומות הומי אדם. אני זוכרת את עצמי עומדת בתור שעל יד הקופה, שומעת את שיר הרקע שמתנגן, ופתאום מתחילה לזמזם ולשיר אותו. ברגע הראשון הייתי המומה מעצמי, וברגע השני פרצתי בבכי. כי קלטתי שאני בדרך לצאת מתוך הבור השחור הזה, ומה שהפסיכיאטר החדיר בי כל הזמן: 'את עוד תצאי מזה, אני מאמין בך', באמת עומד להתרחש".
וזה אכן קרה. צעד אחר צעד החלה ליזה לשוב לעצמה, ובכל פעם הצליחה לחזור לעשות עוד פעולות ולשוב לתפקוד. "הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לא לדרוש מעצמי יותר מידי", היא מבהירה, "וכך למשל קילחתי את ישי בפעם הראשונה כשהיה בן שנה וחצי. זה נשמע נורא, אבל הייתי גאה בעצמי מאוד. כיום ישי ברוך ה' בן שש וחזרתי לעצמי לחלוטין. אני מטפלת בילדים שלי בשמחה ומנהלת את הבית. בשנים האחרונות חזרתי לעבודה באופן מלא, אחרי שבתקופת הדיכאון קיבלתי אובדן כושר עבודה מלא לצמיתות. אני חושבת שכיום אני מבינה את המטופלים שלי יותר מאי פעם, ובוודאי פחות שופטת אותם ומאוד מאמינה בהם".
ליזה מאמינה שהטיפול בדיכאון יכול להתאפשר רק ברגע שהמודעות לנושא תגבר, וזו גם הסיבה שהיא משתפת בסיפורה, וכן יוצאת בהרצאות בנושא. "בן אדם שחווה דיכאון הוא לא אדם רע וגם לא אשם בכך, אבל הוא בוודאי אדם שזקוק לעזרה, וכדי לקבל אותה הוא חייב קודם כל להכיר במצבו. אם תהיה מישהי אחת שתקרא את הדברים ותיעזר בהם, זה שווה לי כל מחיר של חשיפה. אני ברוך ה' יצאתי מהדיכאון, כעת אני רוצה לעזור לאחרים".