פרשת שופטים: האם ידינו באמת לא שפכו את הדם הזה?!

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר השם אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, ח').

פשט הפסוק הוא, שכאשר ישנו ספק בהלכה וחכמי העיר לא יודעים כיצד להכריע, יש לעלות לחכמי הסנהדרין אשר יושבים בירושלים ולקבל את הכרעתם.

האר"י ז"ל (בפרשתנו) מגלה לנו את רובד הסוד על פסוק זה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ששאלו מלאכי השרת להקדוש ברוך הוא (בשעת החורבן): ריבונו של עולם, כתבת בתורתך: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא י"ז, י"ג. מצוות כיסוי הדם), וכאן כתיב: "שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם" (תהלים ע"ט), "כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר" (יחזקאל כ"ד, ז'). כתבת בתורתך: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כ"ח), וכאן כתיב: "הבנים נשחטים וכו'". כתבת בתורתך: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת" (ויקרא י"ד, ל"ו. לגבי בית שנטמא) וכאן: "וַיִּשְׂרְפוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָ͏ִם"  (דברי הימים ב', ל"ו, י"ט).

מלאכי השרת "התלוננו" בפני הקדוש ברך הוא, שהגויים פועלים נגדו בניגוד למה שהקדוש ברוך הוא עצמו ציווה בתורה - כיצד יתכן הדבר? ומה הקדוש ברוך הוא עונה? אמר להם הקדוש ברוך הוא: כלום יש שלום בעולם? הואיל ואין שלום אין כלום".

מוסיף האר"י ואומר: וכל זה רמזה לנו התורה בפסוק הזה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם", היינו "ושפך את דמו" וכו'. "בין דין לדין", היינו "אותו ואת בנו" וכו'. "ובין נגע לנגע", היינו "וציווה הכהן" וכו'. והתשובה לכל זה: "דברי ריבות בשעריך", שעל ידי המריבות והעדר השלום שבהם גורם לכל זה, ומסיים: "וקמת ועלית אל המקום", שעל ידי ירושלים, "עיר שחוברה לה יחדיו", שבה נעשו כל ישראל חברים, ועל ידי התורה יתאחדו ויתווך ביניהם השלום".

מדהים. כל הפליאות שיש לעם ישראל וכל התמיהות על הצרות הרבות, הכל נובע מסיבה אחת: "דברי ריבות בשעריך". ממריבות והעדר שלום בין אדם לחברו.

התיקון הוא על ידי "וקמת ועלית אל המקום" – לעלות לירושלים ולתורת ישראל המחברת ומאחדת את העם.

עד היכן מגיעה האחדות?

אחת המצוות המובאות בפרשתנו היא מצוות "עֶגלה ערופה".

מהי מצוות "עגלה ערופה"? כותבת התורה כך: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר השם אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כ"א, א'). זאת אומרת, אם מצאו אדם הרוג בשטח בינעירוני, ואין בידי בית הדין שום פיסת מידע היכולה להוביל לפענוח הרצח, מצווה התורה את חכמי הסנהדרין למדוד איזו עיר היא הקרובה ביותר למקום שבו נמצא ההרוג. לאחר שנקבעה העיר הקרובה אל החלל, מצווים זקני העיר וחכמיה לערוך סדר מיוחד, שבו הם עורפים עֶגְלַת בקר על שפת נחל איתן. לאחר מכן הם רוחצים ידיהם ומתוודים בקול רם: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". בסיום, נושאים הכהנים  תפילה: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ השם, וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (כ"א, ח').

לא ניכנס כעת לעומקה של מצווה ייחודית זו, אולם מדוע זקני העיר וחכמיה הם אלו שצריכים לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", וכי עולה על דעתנו שזקני העיר הם אלו שהרגו את החלל, עד כדי כך שהם צריכים להצהיר בפומבי שלא הם אחראים למותו של האיש?

התלמוד (סוטה מה ע"ב, מובא ברש"י) עונה תשובה מרתקת: זקני העיר מתוודים "שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". התורה אינה חוששת שכהני העיר וזקניה הם אלו שהרגו את האיש באופן ישיר, אולם בכל אופן הם צריכים להודיע ולהצהיר, שהם לא ראו אותו יוצא מן העיר יחידי ללא ליווי וללא מזון ושתיה. כלומר, על זקני העיר וחכמיה מוטלת החובה לדאוג שתהיה קיימת בעיר מערכת של סיוע ושל צדקה לנזקקים, וכשהם נתקלים באדם בודד הולך בדרכים, מחובתם לדאוג לצרכיו, כולל ליווי וציוד ומזון לדרך. אם אנשי העיר ראו את אותו הרוג כשהיה בעירם, והבחינו שהוא יוצא, ולא דאגו לו לליווי, מזון ושתיה, יתכן שאשמת מותו תלויה בהם בעקיפין, שהרי אפשרי מאוד שהוא מת מחמת כך שהם לא דאגו ללוות אותו, ולספק לו צידה לדרך. כאשר הם יכולים להצהיר שהם נקיים מכך, רק אז הם יכולים לומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה", וממילא לשאת תפילה – "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".

נשים לב שזקני העיר מתפללים "כפר לעמך ישראל", כלומר, התורה רואה כל אחד מבני העיר הסמוכה ואפילו כל אחד מעם ישראל כאחראי בעקיפין להרג, ויש להתפלל לכפרתו. 

עם ישראל הוא אחד.

על החלל נכתב שהוא "נופל בשדה". יש בזה מסר חשוב. עשיו נקרא "איש שדה". שדה, בניגוד לעיר, מסמל סביבה שאין לה גדר מגן, מקום פתוח ופגיע לכוחות הרסניים של חוסר מוסריות.

בכל חברה ובכל קהילה יש "אנשי שדה", אנו קוראים לזה היום "נושרים". אנשים שבשלב מסוים במהלך חייהם, במיוחד בגיל ההתבגרות, נוטשים את "העיר" המוגנת ונכנסים ל"שדה" הבלתי מוגן כדי להתנסות בכל מה שזמין שם בחוץ. הנשמות הללו הגיעו ל"שדה" כדי לחפש "חיים", אולם בסופו של דבר המציאות טפחה על פניהם, הם נתקלו בסוג של "מוות" רגשי והם שוכבים בשדה ללא נוע.

מלמדת אותנו התורה, שהדאגה והאחריות לאותם "חללים" מוטלת על מנהיגי העם וגם על כל אחד ואחד!

כאשר מישהו עוזב את העיר ונודד אל השדות המפחידים, כל אדם ואדם מהקהילה ובפרט המנהיגים שלה, צריכים לשאול את עצמם – אולי לא ציידנו אותו מספיק ב"מזון ושתיה"? אולי לא גרמנו לו לבוא על סיפוקו? האם הנער הזה היה צריך מישהו לדבר אתו על האתגרים שלו אבל הוא לא הצליח למצוא אוזן קשבת? האם הילד או הילדה הצעירים האלה השתוקקו לקצת שימת לב, לאהבה, לעידוד אולם הם לא מצאו? האם אנו בטוחים שידינו לא שפכו את הדם הזה?