אפרת ברזל באה בסלקל: מה שאני לא מוותרת עליו בבין הזמנים

עברתי אחד אחד, טרום יציאתנו לדרך, ושאלתי מה עושה להם שמחה בחופש. כדי שאדע.

או בעצם שאלתי אותם טיפה אחרת: "מה, מה חשוב לכם כדי שחופשה תהיה נכונה, כיפית, חוויה".

וחלק דיברנו על התנאים, וחלק על האוכל, וחלק על הרוגע, על השינוי, וכולם סיכמו בהחלט שמעל הכל "אווירה טובה", היא זו שעושה חופשה שתהפוך להיות זיכרון ילדות נעים אצל הילדים קדימה אל החיים.

כי מה זה שווה אם אתה במלון ריץ' קרלטון המפואר שבמפוארים, הצונן שבצוננים, אל תדאגו, אני לא שם, זו סתם דוגמה, אני כותבת לכם בכלל ממדבר יהודה, וחם פה. מה זה משנה אם יש כל טוב של חופש, אבל מישהו רב עם מישהו, והאחר משליט את עצמו על האחרים, וההיא עושה פרצופים.

חופשה טובה נמדדת הרי באנרגיה הטובה שעוטפת משפחה. בבדיחות אל תוך הלילה, בוויתורים, בלא נורא על כל מה ששכחנו.

ואז עברתי למחשבה אחרת:

ניתוח החופש בשלושה חלקים: לפני, בזמן ואחרי.

לפני: אם הייתי ממספרת את כמות השעות שאני שומעת אותם כאן מתכננים את כדאיות האיפה, איך ומתי לעשות את החופשה הבאה, הייתי מגיעה למגילות זמן בלתי נגמרות. זה מתוק, זה מראה לי כמה שהם אוהבים את זה, זה מראה לי כמה חשיבות יש לחופשה נכונה של ביחד. לא סתם הרב שלנו תמיד אומר, שצריך לקחת משכנתא ולעשות בבין הזמנים כיף עם הילדים. לימוד התורה שלהם מושפע מזה, הקשר איתם נוגע בזה, כשהם מבינים כמה חשוב לאמא ואבא שיהיה להם טוב, זה חלק מחינוך חיובי של שותפות המפעל.

בזמן: אחד הבנים שלי ניסח באחת החופשות בעבר, משפט שיצא לו באופן ספונטני בכניסה לאתר תיירותי. עד היום, אני לא יודעת אם הוא היה ציני, וצחק, או שבאמת התכוון. נכנסנו למתחם, הוא התרווח על כורסה זמינה שהיתה במקום, נאנח ואמר: "בוא נשב ונאמין שאנחנו כאן".

אמירה שעוזרת בהחלט בתפיסת הכאן והעכשיו.

אחרי: אצלנו, שמתי לב שהדיבורים של אחרי, פחותים בהרבה מהדיבורים של לפני.

הם יוצאים החוצה כמה חודשים בדיליי דרך בדיחות וחיקויים מעולים של דמויות שפגשנו בדרך, געגועים לפיצה מקומית שלא היתה בכלל טעימה.

בעלי סיכם את כל השאלות החופרות שלי בנושא, ואמר, "בואי אני אגיד לך את התשובה, אם אמא נהנית – כולם נהנים, אם אמא מרוצה כולם מרוצים",

והחזיר את כל האחריות אלי.

הוא רק לא שם לב, שבשנים האחרונות, השתניתי. פעם הייתי מגיעה לטיולים המשפחתיים עם מפות ומגדיר חרקים, עם הזמנות מראש למרכזי מבקרים ומסלולים של נחלים. היום, כבר לא. נגמר לי הכוח. לאן שבעלי אומר לי, אני באה. מתי שקובעים איתי, אני מתייצבת. מכל אופציה של נופש, אני מאושרת, הצמדתי לתופעה המבורכת ביטוי, שמתי לב שהבנות שלי התחילו קצת להעתיק אותו.

אני באה לנופש ומצהירה באהבה: "אני באה בסלקל".

הסבר: אני פה. בלי מפה, בלי מגדיר, מלאת חיוכים, נישוקים וחיבוקים לנכדים, כבר לא באמת משנה לי שידעו אם זו אדמת לס או כורכר, בזלת או חמרה. אני באה בסלקל. בלי דרכון, בלי שעון, בלי מיליון סירים, למה?

למדתי לאהוב גם את עצמי. גם אני כאן בבין הזמנים.

כל כך הרבה אנחנו משאילות מעצמנו לאחרים, שאסור לנו לשכוח להביא לחופשה במדבר בעיקר את מה שאנחנו צריכות: ספרים, עפיפונים, ושמבחינתי יקנו במכולת של המושב הסמוך, לחמניות מחמצת עם פסטרמה. רק שלא ישכחו להביא לי ירוק של חסה.

על משהו אחד, לא, על זה אני לא מתכוונת לוותר, לא אז ולא היום, אחד ויחיד, מתוק, צבעוני, חי ואמיתי, נשארת נאמנה לזהותי, וזו אהבתי לפרחים השזורים בטבע. גם אם הם עכשיו פרחים של קוצים יבשים.

השבוע קיבלתי מבעלי ספר חדש, "דעת רמח"ל", הוא נקרא. סוכריה. אוצר. דברי הרמח"ל מחולקים לפי נושאים. ליקט אותם הרב אליעזר גינסברגר, לקחתי גם את הספר למדבר, תראו מה כתוב בו, במגדיר הפרחים של אלוקים, על הפלא הצבעוני הזה, שבנות הכי אוהבות: "והנה הפרחים הם למטה כולם כוחות עליונים, ראשי שלמות ההנהגה אשר בעולם הזה, וכוללים בה אורות גדולים, ועליהם בא הטל הזה".

"בבוא השמש (אחרי שירד הטל) הכוחות שבפרחים שולטות, ומתעוררים באוויר, והם האדים שעולים מהם, והם דברים רוחניים המתפשטים באוויר העולם".

וזה ממשיך (סוד ה' ליראיו).

אל תשכחו לקנות לנו לשבת זר קטן אחד.