סיון רהב מאיר על מה שהופך להיות תופעה: השנאה ברחובות לנשים דתיות

1. אני לא רוצה לכתוב שזו תופעה. שיש גל תגובות אנטי-דתי ברחובות. אבל אם מחברים את הנקודות, אי אפשר להתעלם מהתמונה המטרידה.

נתחיל ברוחמה בן יוסף. היא זמרת פופולארית במגזר הדתי, אחותו של הזמר עקיבא, ילידת דימונה, שעברה עם משפחתה לתל אביב לפני כשנה. "באנו לכאן נטו בשביל החיבור, המפגש והדיבור. אני תמיד מרגישה שאם הייתי שומעת רק את החדשות ולא גרה בתל אביב – הייתי באמת נלחצת. אבל אני פה, פוגשת כל היום אנשים שונים ממני, ומצליחה לייצר חיבורים".

ובכל זאת, רוחמה מאבחנת אירוע חדש ומבהיל כלפי דתיים במרחב הציבורי. "לפני כמה ימים מישהי בדיזינגוף סנטר ניגשה אלי וצעקה: 'תורידי את הסמרטוט הזה מהראש שלך'. היא גם הוסיפה: 'לכי לעזאזל!'. בחרתי לא להגיב וללכת משם. באותו שבוע שתי חברות שלי ישבו בבית קפה בתל אביב. מישהי ניגשה לשולחן שלהן, התקרבה ואמרה: 'אולי תחזרו למקום שממנו באתן?'. אגב, אחת החברות האלה גרה בתל אביב כבר עשרים שנה, לאן היא תחזור? חברה אחרת ספגה יריקה ברחוב, פשוט יריקה. מעניין שבכל המקרים נשים הן אלה שיצאו נגדנו, לא גברים. הן רואות נשים במטפחות גדולות, ומרגישות אנטי".

2. גם לאילת ועקנין לא התחשק להתראיין. "הרי יגידו לי שיש חרדים קיצוניים שיצעקו על נשים בלבוש חשוף במאה שערים, וזה נכון, זה באמת לא בסדר, אז מה אני בכלל מתלוננת?".

ובכל זאת, החוויה הקצרה שעברה לא עוזבת אותה, והיא לא מוכנה להתרגל ולנרמל זאת: "הייתי על אוטובוס בשכונת תלפיות בירושלים עם עגלת תינוק. האוטובוס נסע מהר והעגלה קצת זזה. בחור צעיר שהיה שם צרח עלי, פשוט צרח: 'אם את לא יודעת לטפל בילדים שלך, תפסיקי להביא ילדים כל 10 דקות'. ממש נבהלתי. היו שם שני אנשים נחמדים שניסו להרגיע אותי, וגם נזפו בו, אבל הוא לא נרגע. הוא היה באטרף, כאילו אני אחראית לכל מה שרע במדינה ובחיים שלו, כאילו עשיתי לו משהו אישית. הוא באמת מאמין ל'סיפורה של שפחה' ולכל ההסתה נגדנו. חיכיתי שהנהג יעצור בתחנה הקרובה וברחתי משם בדמעות".

איילת שומעת על עוד ועוד מקרים כאלה סביבה. "חברה מאזור המרכז אמרה לי משפט מזעזע, על כך שיש שכונות שהיא מעדיפה לא להסתובב בהן עם המטפחת שלה... אם כל זה היה קורה בניו יורק, הליגה נגד השמצה וכל הארגונים היהודיים כבר היו אוספים נתונים, ומכריזים על גל של מקרים אנטישמיים".

ומצד שני גם לה חשוב לעדן, למתן: "מאז התקרית הזו אני לא שונאת יותר את המחנה השני, להיפך. קיבלתי על עצמי להיות זהירה יותר בהתבטאויות. אני לא רוצה להכליל, לא טוענת שזה מייצג את החילונים, ולא רוצה לתרום לכדור השלג הזה".

מירי גפן, מנהלת משרדי רדיו "קול ברמה", הותקפה גם היא באוטובוס. "הייתי בדרך לעבודה בבוקר, ופתאום הרגשתי דחיפה רצינית בגב. זה לא היה במקרה, זה היה מכוון. סובבתי את הראש וראיתי אישה שנתנה לי בוקס. זה לא שהאוטובוס עצר בפתאומיות, היה ברור שהיא פשוט נתנה לי אגרוף. ואכן, היא הסתכלה עלי בעיניים זועמות ואמרה לי: 'זה מגיע לך, הכל בגלל החרדים, מגיע לכם'. הייתי בהלם. היה לי מה לענות לה, אבל החלטתי לענות בשתיקה. לא רציתי שהתקרית הזו תגדל".

מירי אומרת שזה לא היה רק בוקס בגב, אלא בוקס בלב. "יש הסתה מילולית חמורה באוויר, שמובילה למעשים. אף צד לא מושלם, הפוליטיקאים והתקשורת שלנו יודעים ללבות את האש, וכמובן שאפשר לבקר ואפשר להתווכח, אבל אסור להגיע לשנאת חינם ברחובות. אסור לצאת מפרופורציה".

3. פרסמתי השבוע סטטוס בנושא וביקשתי לשמוע על תקריות כאלה. תוך יממה קיבלתי כמאה סיפורים קטנים ומטרידים, שבדרך כלל לא עולים לכותרות. אני מפרסמת פה רק ארבע עדויות, של נשים שאני מכירה אישית. מוריה הרשקוביץ היא אחות חדר מיון בשערי צדק בירושלים. היא נכנסה בבוקר למעלית במקום עבודתה, ואדם מבוגר חסם לה את הדלת. "בלי להתבלבל הוא אמר: 'אני לא מוכן להיות עם הכיפות הסרוגות האלה!'. הייתי בשוק מעוצמת השנאה, וקצת פחדתי. יצאתי משם כי הוא פשוט לא נתן לי להיכנס, ועליתי לעבודה ברגל, במדרגות, זועמת".

נכון, זו לא המציאות הרווחת ברחובות, ויש אלימות ויש משוגעים בכל מגזר, אבל לא כדאי לעבור על כך לסדר היום. גם המיעוט הזה הוא תמרור אזהרה. אחרי השיחה שלי איתה השבוע מוריה נכנסה למשמרת, ואז כשיצאה ביקשה שאוסיף עוד כמה מילים: "כאחות בחדר מיון אני מטפלת באלפי חולים ללא הבדל דת, גזע ומין. בעלי אחראי על צוות מד"א ומתנדב גם ב'זק"א' וגם ב'ידידים'. שנינו פועלים 24/7 עם אנשים שכל כך שונים מאיתנו. לפעמים אני שומעת חדשות ואומרת לעצמי: הלוואי שהחברה הישראלית הייתה יכולה ללמוד מחדר המיון שלנו, איך לחיות ביחד למרות השוני, איך להתמקד במכנה המשותף. למרות מה שקרה לי, אני יודעת שזה אפשרי.

עברו כבר כמה שבועות, אבל לא אשכח איך הרגשתי שהמטפחת לראשי היא טלאי צהוב, סימן היכר שבגללו אסור לי להיכנס למעלית. אסור לשתוק ואסור שזה יהפוך לתופעה. איך הגענו לשנאה כזו?".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".