ידידיה מאיר: חג שבועות מתקרב. נעשה ונלמד?

ביום חמישי הקרוב יתחילו בשעה טובה ומוצלחת מאות אלפי חברי מועדון הזהב העולמי של הדף היומי את מסכת גיטין. מרגש אותי בכל פעם מחדש לדמיין את האנשים שקוראים עכשיו את הטור הזה, ולא יודעים שהם הולכים להיות חלק מהסיפור. שהשעה־טובה־ומוצלחת היא השעה שלהם.

גם אני הייתי פעם ככה. בעצם, למה להשמיץ אתכם? בניגוד אלי, אתם מן הסתם פותחים ספר מעת לעת ולומדים. אני - גם למעט הזה לא זכיתי. מה לעשות, הגמרא עם הטקסט הצפוף והלא מפוסק עשתה לי שחור בעיניים. היא הזכירה לי את הכיתה. שלא לומר את הפינה של הכיתה.

אבל די, כמה אפשר בשם פסבדו־טראומות־ילדות לוותר על טעם החיים? יש לנו כבר ילדים בגיל בית הספר ואנחנו עדיין תקועים שם?

וחוץ מזה, הזמנים השתנו והגמרות השתנו. הלך השחור בעיניים. תפתחו את אחת המהדורות המנגישות – שטיינזלץ, שוטנשטיין, עוז והדר – ותראו איזה יופי. הכול מפוסק ומנוקד ומרווח.

אוטוטו חג מתן תורה. שבועות הוא לא רק עוגות גבינה (וואי, איך בא לי פתאום פס גבינה של ברמן). במחיר של דף אחד ליום, תוכלו להגיע אחרת לגמרי ליום הזה. מלאי סיפוק, תחושת הצלחה. לא שווה את המאמץ של חצי שעה ביום?

וזה עוד לפני שדיברנו על השפיות והיציבות שלימוד קבוע ומחייב יכניס לחייכם, וכמובן על מצוות תלמוד תורה והתועלת הסגולית שמקבלים מלימודה.

אז קבענו? יום חמישי, דף אחד. רק אחד.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".