סיון רהב מאיר: הצדדים הלא ידועים של חיים טופול

1. הוא היה שיכור לגמרי. יום רביעי בערב, שכונת נחלאות בירושלים, ניסיתי לחזור הביתה משמחת פורים משפחתית, אבל הוא עיכב אותי ברחוב. בחור צעיר שכנראה שתה יותר מדי, מתנדנד, נשען על ספסל. וכך, את הפרשנות הפוליטית הטובה ביותר השבוע, שמעתי משיכור על ספסל ירושלמי.

"מה אסתר המלכה מבקשת? מה היא מבקשת?", הוא שאל שוב ושוב, שואג את השאלה לחלל האוויר. לא עניתי, כי היה ברור שהוא עומד לענות. זה מעניין. נכנס יין – יצא סוד. יש אנשים שהשתייה מוציאה מהם גועל נפש. יש כאלה שהיא משחררת בהם מחסומים והנשמה יוצאת החוצה.

"אסתר אומרת לאחשוורוש: 'תִּינָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי'. היא מבקשת ממלך זר להציל את העם שלה, והוא מסכים. את זה אנחנו חוגגים בפורים. הקדוש ברוך הוא הציל אותנו. ניצלנו!". השיכור הצעיר כמעט בכה מהתרגשות, אבל השיא היה עוד לפנינו.

"אנחנו חוגגים בפורים כי ניצלנו ממלך זר, מגזירה של רשעים שרצו להשמיד אותנו. ועכשיו, עכשיו אנחנו רוצים להשמיד את עצמנו? העם הכי חכם בעולם. ככה כולם מדברים עלינו. המוח היהודי! עם סגולה! אור לגויים! נו, ככה זה אמור להיראות? בליל הסדר זה יקרה עוד פעם. אנחנו נשיר 'והיא שעמדה': 'בכל דור דור עומדים עלינו לכלותנו – והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'...".

הוא התחיל לשיר, ואני חתרתי לסיום המעמד הזה, אבל הוא לא שיחרר אותי לפני פסקת הסיום: "אלפיים שנה הקדוש ברוך הוא מציל אותנו מהאויבים החיצוניים. מהאויב הפנימי – מי יציל אותנו? אנחנו. קודם כל אנחנו. בעזרת השם, כמובן, אבל להפוך אחד את השני לאויב – זו תקלה שלנו. טעות שלנו. תגידי להם, שם בתקשורת...".

שמעתי הרבה אנשים צועקים וצורחים ומתראיינים על המצב בעם, עוד לא ראיתי מישהו בוכה עליו.

2. שני השחקנים הפוליטיים החשובים ביותר כרגע הם הנשיא יצחק הרצוג ושלמה ארצי. ארצי העז לומר את המסר החתרני לפיו אנחנו אחים, בשיר חדש שהוציא לרגל המצב – וחטף. יש אפילו קריאות להחרים את הופעותיו. הרצוג מעז להתעקש על מתווה פשרה – וחוטף. יש אפילו קריאות לפיהן הוא צריך להתפטר.

שניהם חשובים כל כך כעת כי הם לא נחשבים דתיים/ימניים/ביביסטים, ברור לאיזה גוש הם הצביעו, אבל הם אומרים משהו שהיום הוא נועז וכמעט מהפכני: בואו נסתדר. בואו לא ניתן לכאוס לנצח. בואו נגיע להסכמה. זה לא סוף העולם, אבל זה יהיה סוף העולם אם לא נירגע וגם נרגיע.

אולי זה קשור גם לגיל שלהם. זה התפקיד של הדור הבוגר, לתת לצעירים ביטחון וסמכות וכתף. יש הרבה מבוגרים ששוכחים זאת כרגע ומשדרים היסטריה, במקום לומר לצעירים "עברנו את הסזון והאלטלנה, את רצח רבין ואת ההתנתקות", במקום לתת פרופורציה וחוסן.

הביקורות על ארצי והרצוג היו השבוע קולניות מאוד. אני לא בטוחה שהם מקבלים מספיק חיזוק להשמיע קול אחראי, מתון ושקול. איך ארצי ועמדי שרים בשיר החדש? זה הרי יהיה הביס לכל מתווה: "פעם היינו אחים כנראה, אולי עוד נראה, ודאי עוד נהיה".

3. מיליונים, בארץ ובעולם, הכירו את חיים טופול שעל הבמה. הנה הצצה לשתי זירות פחות פומביות בחייו.

הראשונה התרחשה לא בברודווי ולא באוסקר, אלא בכפר הילדים נהר הירדן, בצפון. טופול למד מחברו פול ניומן על כפר נופש לילדים חולים בחו"ל, והחל לגייס כספים כדי להקים חלום כזה גם בישראל. עשרות מיליונים גויסו בעזרתו, והמקום פורח, כשטופול הוא יו"ר הוועד המנהל הפעיל והנמרץ. "ילדים עם מחלות כרוניות מגיעים אלינו מסכנים וחפויי ראש", סיפר בהתלהבות, "ואחרי שעה וחצי הם כבר צוחקים ושרים ורוקדים. הם יותר מאושרים מאיתנו. הם יכולים להגיע לרמות שמחה שאנחנו, כאנשים בריאים, לא מגיעים אליהן. למה? כי לא מספיק כואב לנו".

פעם נשאל בריאיון איך טאלנט בגילו ובמעמדו משעבד כך את חייו למען ילדים חולים. הוא ענה שהתשובה היא הגמרא. "היא משנה אותך ואת החיים שלך". וכאן אנחנו מגיעים לזירה נסתרת נוספת. מתברר שטופול למד גמרא ברציפות עם חברותא בכל שבוע יותר מארבעים שנה, וסיים כמעט את כל התלמוד. "הצעירים מכירים רק את מה שבוער עכשיו", אמר פעם. "הם לא יודעים מה היה לפני דור או שניים, אין להם מושג. התרבות היחידה ששורדת בחיוניות כבר אלפי שנים היא זאת היהודית-תורנית. הגמרא. העובדה שצעירים דתיים לומדים אותה בדיוק ככה, כמו אז, היא הוכחה לכך שיש משהו מעבר. אותי אישית זה מחיה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".