כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 20: תכלית החיים היא חיים עם תכלית

"מה אני עושה פה, לימור, מה השליחות שלי פה בישראל?", שאלה אותי חברתי מיכל בשיחת נפש על חוף הים בשלהי הקיץ, בעודנו משקיפות על ארבע בנותינו משתוללות להנאתן במים.

"מאמינה שעם הזמן השם יאיר לך", עניתי לה.

"עשר שנים מוצלחות בתור שליחי חב"ד בריו דה ז'נרו הסתיימו להן", אמרה, "וחלילה שלא תחשבי שאני לא שמחה שעשינו עלייה, אבל אני לא מבינה, מה השם רוצה ממני? למה הרבי שלח אותי לפה?".

"ימים יגידו. סבלנות, מסובב הסיבות יראה לך מה השליחות הבאה שלך", עניתי.

ואכן ימים אמרו...

באותו קיץ התחיל הברור הרפואי שלי.

מיכל התגוררה בניין לידי, והשם החליט להעביר אותם, קצת לפני אותו הקיץ לבניין שלנו, דלת מולי.

"יופי", שמח בעלי עכשיו, "יש לנו בית חב"ד הכי קרוב לבית".

מיכל גם כן חוזרת בתשובה, גילה קרוב לשלי וכן גיל ילדיה קרוב לגיל ילדי, כך שהחיבור היה די טבעי.

כל אותו קיץ בילינו יחד. הכרתי לה את הארץ היפה שלנו, ובמיוחד את החופים.

באלול התחיל הברור הרפואי שלי, ועם תום חגי תשרי נכנסתי לניתוח שהסתבך לו והוביל לשהייתי הממושכת בבית החולים.

בתי הקטנה, שנושאת שם זהה למיכל, הייתה בת פחות משנה כשנעלמתי לה כתוצאה מהאשפוז, אז היא מצאה לה דמות אימהית נוספת, את מיכל השכנה.

מיכל טיפלה בה כאילו הייתה בתה שלה, וכך נקשרה נפשה בנפשה.

נוצר מצב שמיכל הייתה קוראת לי אמא, ולה מאי (בפורטוגזית: אמא).

בפעם הראשונה שזה קרה, מיכל השכנה הובכה וניסתה להתנצל בפני. צחקתי כשאמרתי לה שאין מקום להתנצלות, אני שמחה שמיכל שלי לומדת מגיל צעיר לפתוח את הלב ולאהוב אישה נוספת בדרגה של אמא.

אין לי שום בעיה עם זה, והיא יכולה להרגיש בנוח.

ברוך השם אני בחיים, זה לא מערער על הקיום או על האימהות שלי.

בכל פעם שהייתי מנסה להודות למיכל השכנה על כל העזרה והסיוע שהיא הייתה מגישה לי, במיוחד עם מיכל הקטנה, היא הייתה קוטעת אותי ומודה לי, כי כעת היא מבינה מה השליחות שלה בארץ, ולמה הרבי הביא אותה לישראל.

זה נתן משמעות לשהות שלה פה.

ראיתי איך השליחות שהיא לקחה על עצמה לעזור לי באותה תקופה, במיוחד עם מיכל התינוקת, מילאה את חייה במשמעות, בשמחה ובאושר.

התובנה המשמעותית אותה הבנתי באותה התקופה, היא שכשאנו מאפשרים לאחר להיות בנתינה כלפינו - אנחנו הנותנים לא פחות ממה שאנו מקבלים.