"אמא, תראי איך מצווה גוררת מצווה": לשים לב להשגחה הפרטית

הילד שלי, יוסף יצחק, בן ה-9, מארגן אמירת תהילים בבית הכנסת בכל שבת. באחד מימי השישי, בעודו הולך לסופר השכונתי לקנות ממתקים למשתתפים ופרסים "שווים" למצטיינים, הוא הבחין פתאום שדלתות הסופר נסגרות... הוא ניסה לרוץ כדי להספיק לדבר עם אחד העובדים ולספר לו עד כמה הוא צריך שיפתחו לו את הדלתות, בשביל הפעילות החשובה שלו, אך ניסיונותיו העלו סרק, והוא נשאר מאחורי דלתיים סגורות.

הוא התלבט בינו לבין עצמו מה לעשות. הרי לא ייתכן שהוא יחזור כך הביתה, ללא הפתעות למשתתפים, נכון?

ואז הוא נזכר שיש חנות גלידות רחוקה יותר מביתנו - ולשם הוא שם פעמיו.

אחרי שבחר את הארטיקים הכי שווים בחנות לפעילות הקדושה שלו, בעודו ממתין בתור לתשלום בקופה. הוא שמע את המוכר בחנות שואל אם למישהו אבד כרטיס אשראי, וקרא בשם שעל הכרטיס.

יוסף יצחק שלנו ענה מיד - "זאת שכנה שלי, אני מכיר אותה, אני יכול להביא לה את האשראי", אך המוכר לא הסכים להעביר את האשראי לילד קטן, ובצדק.

בתושייה של ילד, הוא מיד ביקש שהמוכר יתקשר אלי ויבקש ממני את הטלפון של אותה שכנה, וכך היה.

לכשהמוכר ראה שהוא דובר אמת, יוספי שמח על מצוות השבת אבדה שהוא קיים זה עתה.

בדרך חזרה, הוא נזכר שלא קנה למצטיינים הפתעה שווה יותר, ולשם כך הוא נכנס לקיוסק, ובחר שלגונים.

המוכר בקיוסק הכיר את הפעילויות של הילד, ונתן לו 5 שלגונים לפעילות שלו ללא תמורה.

כשחזר הביתה הוא סיפר לי בהתרגשות: "אמא, תראי איך מצווה גוררת מצווה", והחל לספר לי שהסופר נסגר רק כדי שהוא ילך לחנות הרחוקה יותר ויעשה השבת אבדה, ויזכה אחר כך את המוכר בקיוסק לתרום לו מעשר על ידי זה שתרם את השלגונים לפעילות.

הכי הדהים אותי מכל רצף ההשגחות הפרטיות האלה, שהוא שם לב לכך!

תחשבו כמה פעמים ה' מצליח דרכינו ומוביל אותנו בתחנות רבות בחיים, ואנחנו, עם עיניים סגורות, ממשיכים הלאה, ולא עוצרים להתבונן ולהבין איך ה' היה איתנו והוביל אותנו יד ביד.

מכל אחד אפשר ללמוד, אך לפעמים מהילדים לומדים הכי הרבה. וזה מה שלמדתי מבני בן ה-9: לעצור, להתבונן, לראות ולזהות את ההשגחה הפרטית, ולהודות.

כי באמת-באמת, שום דבר לא מובן מאליו.