סיון רהב מאיר על האנשים שבוחרים להשתנות באלול

יום רביעי בערב, ירושלים. נער באופניים חשמליים כמעט התנגש בי בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים. "זהירות!", צעקתי עליו, והוא הסתובב. במבט ראשון, הישראלי המכוער. מעצבן, קולני, חצוף, עובר על החוק, מסכן אחרים. אבל אז הגיע המבט השני. "סליחה", אמר לי. "אני לא מרוכז. בדיוק חזרתי מהקבר של הרב אורי זוהר".

שום דבר בחזותו החיצונית לא רמז שזה הבילוי שממנו חזר. הוא נראה יותר מחוף מציצים. אבל הוא שלף את הסלולרי והראה לי תמונה שצילם. המצבה על קברו של זוהר, שנפטר לפני כארבעה חודשים. "גידל וקידש שם שמיים בעולם", נכתב עליה. שאלתי בעדינות מה הוא עשה שם. "יש לי כמה עניינים אישיים לשנות, אז הלכתי למי שידע להשתנות. וחוץ מזה", הוסיף בחיוך ביישני, "אלול עכשיו".

חזרתי הביתה. שלחתי למישהי שאני עובדת איתה קישור לפוסט בפייסבוק שקשור לפרויקט שלנו. "אכפת לך להעתיק את הטקסט ולשלוח לי?", היא כתבה בחזרה. "מאז ראש חודש אלול ניתקתי את הפייסבוק מהסלולרי. אם צריך אני יכולה לפתוח דרך המחשב". העתקתי ושלחתי לה.

המילה אלול הספיקה לשניהם כדי להסביר הכול: השנה מתחילה בתשרי, אבל החודש שלפני כן מוקדש להכנה רוחנית, לבדיקה עצמית, לחשבון נפש. זה לא רק הסליחות או תקיעת השופר, זה השינוי הפנימי. רובנו סופרים לאחור את הימים לקראת הבחירות (51 ימים), אבל יש בקרבנו מי שבשקט סופרים לאחור, או יותר נכון קדימה, לראש השנה (17 יום).

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".