גלויה מקטמנדו
הסורגים השחורים של בועז, האסיר מכלא רמלה, שנתנו חמלה לעוד נשמות
באותם הלילות הייתי מדמיינת שאני מוצאת את הבית של בועז. על בהונות רגלי אני ניגשת אל מיטות הילדים, ומבקשת מהם רק דבר אחד: "בבקשה מכם! תענו כבר למכתבים של אבא שלכם!"
- חני ליפשיץ
- ט"ו אלול התשפ"ב
(צילום: shutterstock)אחרי הקריאה במכתבים של בועז, האסיר מהבקתה השרופה, הבנתי שהחיים הם לא רק שחור או לבן.
צעירה בשנים הייתי אז. עוד קראו לי חנהל'ה.
בת אחת עשרה, אולי כבר וחצי.
היו אלו ימים שבהם יכולנו להיעלם לשעה-שעתיים של אחר צהריים מבלי לתת דין וחשבון.
טלפונים סלולריים לא היו אז. הודעות ומסרונים טרם באו אל אוויר העולם.
ב-4 בדיוק (ולא דקה אחת קודם!) נפתחו כל דלתות הבניין כבמטה קסם, וירדנו יחד כל הילדים למטה, מפתחות המחסן הסגור הומות לנו בין האצבעות.
משם הוצאנו את האופניים שהסתבכו להם דרך קבע עם עגלות התינוקות, ו... יצאנו אל הדרך.
שיירה של ילדות מהשכונה.
הצמות שלי מתבדרות ברוח הדרומית,
הקוקו של יעלי מקבל חיים משל עצמו,
והקארה החום של שירה מסתבך לה בעיניים.
מול הבית שלנו היתה גבעה גבוהה של חול, והיא הפכה לנו למסלול מכשולים.
היינו נופלות וקמות בזו אחר זו לקול צחוקם של העוברים ושבים.
כי אז עוד היו האנשים מביטים בנוף ובילדים הנופלים שבדרך,
מחייכים אליהם, ולא אל המסך.
אחר כך היינו חופרות בור גדול באדמה, ומשחקות בגוגואים עם ילדי השכונה.
אף פעם לא הייתי טובה בזה.
אני לא טיפוס של בורות וחול.
הרבה יותר של הרים ושמיים.
כששבנו לרכוב על האופניים, הרחקתי במעלה הגבעה רק עוד קצת.
אולי זה כי תמיד חיפשתי הרפתקאות מתוקות באמצע הדברים הפשוטים,
ואולי זה בגלל שגם ילד קטן מוכרח לפעמים לנשום קצת לבד בתוך כל הביחד...
ככה הגעתי אל הבקתה השרופה.
* * *
אף אחד לא ידע לספר מתי בדיוק נשרף המבנה.
הוא היה פשוט עובדה קיימת בנוף ילדותי.
בתוך הבקתה היו כמה כסאות מטים לנפול, והרבה מאוד שקט מבורך.
הייתי משעינה את האופניים על הקיר השחור, יושבת על אחד הכיסאות ומדמיינת לי חיים שלמים של אנשים שהיו שם לפני שהכל נשרף: פעם זו היתה זו בדמיוני משפחה גדולה,
ופעם זוג בודד שכל כך רוצה ילדים.
יום אחד כשהגעתי לשם הבחנתי בשקית אשפה גדולה מבצבצת תחת אחד הכיסאות. יכלתי ממש להישבע שהיא לא היתה שם ביום האתמול.
כשקרבתי אליה, גיליתי שהיא גדושה במכתבים.
שבוע שלם בדקתי אם יגיע מישהו לדרוש אותם.
משווידאתי שהם נזרקו באין דורש, גברה עלי סקרנותי ופתחתי אותם.
נדרשו לי שעות כדי לפענח כל מכתב.
כתב היד היה קטן וצפוף.
סבוך ופתלתל כמו המילים.
לא הבנתי את כולן, אבל הן משכו אותי אליהן כמטה קסמים.
הרגשתי שאני יכולה ממש לראות את כותב המכתבים בוכה אותם מתוך נשמתו.
בועז.
אסיר בכלא רמלה.
נתפס על גניבות מבתי עסק.
כבר חמש שנים שהוא בפנים.
כמעט כל המכתבים שם היו לילדים שלו.
בדפים הצהובים הוא מתחנן אליהם שיסלחו לו,
על הזמן שהם חסרים אותו,
ועל הבושה הגדולה שהוא גרם להם.
הבושה מהחברים שלהם, מהמשפחה המורחבת ומכל העולם הזה, שמצביע עליהם באצבע ומניד בראשו.
הוא מתאר להם את הסורגים השחורים שתקועים לו מול העיניים, מחריבים ומסתירים לו את קו הרקיע ואת האופק הזהוב.
מסביר להם חרטה טהורה מהי.
מדריך אותם באילו שבילים ראוי להם לצעוד,
וכולם שונים לגמרי מהשבילים בהם צעד הוא, במסע הקלוקל של השנים בהם הונה אנשים על ימין ועל שמאל.
בועז מסביר להם בין השאר שהנפש שלו חלתה. והמחלה, בה הספיק לטפל מאז - היא שהובילה אותו לאן שהובילה.
"בבקשה מכם", הוא בוכה לילדים שלו בכל המכתבים,
"בואו לבקר אותי. בואו לבקר!!!".
ככל שקראתי יותר - יכלתי להבין שהם לא משיבים לו למכתבים.
יתכן שאפילו לא קוראים אותם.
עם כל מכתב ומכתב הוא נעשה עצוב יותר ומליצי יותר.
מילים של בית מרקחת מדיף ריח חומרי ניקוי עצובים.
הלב שלי נקרע מצער.
"תסלחו לו כבר", זעקתי בתוכי.
"או לפחות... תקשיבו לו. תקשיבו כבר לזעקה שלו!".
באותם הלילות הייתי מדמיינת שאני מוצאת את הבית של בועז. על בהונות רגלי אני ניגשת אל מיטות הילדים, ומבקשת מהם רק דבר אחד: "בבקשה מכם! תענו כבר למכתבים של אבא שלכם!
"למרות כל מה שאמא שלכם מספרת לכם... למרות כל מה שאתם חושבים שאתם מבינים...
"רק תכתבו לו שאתם זוכרים אותו. שאתם מאמינים בו. שאתם יודעים שעוד יבואו ימים טובים יותר.
"בכל זאת, הוא אבא שלכם!".
הפסקתי ללכת אל הבקתה השרופה.
לא הייתי מסוגלת להמשיך ולקרא את המכתבים העצובים הללו.
גם ככה חשתי אשמה על שפלשתי את עולם לא שלי.
* * *
הרבה שנים לא חשבתי עליו.
עד שלפני מספר חודשים מצאתי את עצמי מצטטת פסקה שלמה מתוך אחד המכתבים שלו.
ככה פתאום.
זה היה כשאמא של מ' היתה על הקו.
הסכימה לדבר איתי סוף סוף.
עשרה שבועות שמרנו על מ' בבית חב"ד מכל משמר, וזה לא היה קל.
כל כך לא.
מצאנו אותו מתגלגל ברחובות קטמנדו, עירום כביום היוולדו. מתפלש בקיא של עצמו. צל אדם עם תרמיל אדום דהוי על הגב.
הוא היה מפוצץ בסמים.
במצב של פסיכוזה קשה.
דבר ראשון שאנחנו עושים זה לעטוף אותם באהבה. לא להטיף מוסר, לא לשפוט את אותם האנשים.
גם לא בינינו לבין עצמנו...
בכל פעם שאני כמעט ומרימה ידיים, אני עושה שני דברים שמחזקים אותי:
מתבוננת במסירות של בעלי לאותו אחד שזקוק לנו, ומדמיינת שהמדובר הוא באח שלי. בפשטות.
ומבשרך הרי לא תתעלם...
ככה מגייסים את כוחות הנפש לתת, גם כשזה שאתה מטפל בו ומתמסר אליו -
כועס עליך, מקלל, יורק, משתולל, שונא...
הוא הרי לא אשם באותם רגעים קשים שעוברים עליו.
וישנם החבר'ה הישראלים המקסימים שבכל פעם מחדש משנים תוכניות, דוחים את הטרק המתוכנן ועוזרים יחד איתנו. שומרים על אותו אחד שצריך שמירה, מנגבים לו יחד איתנו את הזיעה מהמצח...
עם מ' זה היה אפילו עוד יותר קשה.
הוא היה במצב נורא, ולא היה אף אחד לפנות אליו.
המשפחה כולה הפנתה לו עורף.
"תשאירו אותו אצלכם", הם אמרו לנו בכל פעם מחדש, "שילמד את הלקח שלו", הם המשיכו.
השיחה התנתקה.
"את מבינה את זה, חני?", הרים מ' את עיני השקד שלו. "את יודעת למה את מוכנה להיות אמא שלי עכשיו?", הוא שאל ברגע נדיר של דיבור רציף, "זה דווקא בגלל שאת לא באמת אמא שלי. לכן את מוכנה...".
חייכתי אליו מכל הלב ורצתי אל הטלפון.
מצאתי את עצמי מספרת לאמא של מ' על בועז, האסיר מכלא רמלה. מקריאה לה מילה במילה את הפסקה שקראתי לפני 30 שנה בבקתה השרופה: "הרבה יותר קל לנו לסלוח לאנשים זרים", הוא כתב שם לילדים שלו, "כי אין לך החלומות שחלמת על איזה אנשים הם יצמחו להיות. אין לך את מה שציפית מהם. אין שום דבר. אנשים זרים הם כמו לוח ריק, ולוח ריק הרי לא יכול לאכזב אותך.
"אבל דווקא למי שקרוב אליך, קשה לך כל כך לשכוח ולסלוח? זה לא פייר! זה לא הוגן!".
* * *
בתחילה היו רק רעשים בקו.
ואז היא התרסקה בבכי.
בכיתי יחד איתה על מה שקרה לו, לילד שלה שדיבר על כוכבים...
הבטחתי לה שלא נעזוב את המשפחה. נמצא עבורם את אנשי המקצוע הטובים ביותר. יחד נשקם אותו. זה אפשרי.
כל מה שהוא צריך הוא חמלה.
מכאן - הוא יכול רק לטפס.
* * *
אילו רק יכלתי לפגוש את בועז האסיר,
הייתי מספרת לו שהסורגים השחורים שהיו תקועים לו מול העיניים,
נתנו שיעור לעוד אנשים.
חמלה לעוד נשמות.
ושמ' מטופל היום בארץ בחיק המשפחה, בזכות המילים היפות שלו,
שאף אחד אז לא רצה לשמוע.