כשהסרטן נקש אצלי בדלת
כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 9: סרטן הוא לא מתנה. הוא שעון מעורר
התפללתי שמשהו גדול יקרה, רק חבל שלא התפללתי שיהיה זה ברחמים גמורים, ללא תערובת דין כלל... הסבל הוא סמן שסטינו מהדרך, ואני בחרתי להתעלם ממנו
- לימור דגן
- כ"ח אב התשפ"ב
(צילום: shutterstock)"ולא איעול בכיסופא קמך".
אין תחושה נוראה יותר מלהבין שפספסת את המטרה שלשמה ירדה נשמתך לעולם. ואיך אני יודעת זאת? מפני שהייתי שם!
כשהובלתי לחדר ניתוח בפעם הרביעית, מתוך אי וודאות גמורה אם אזכה לראות את יום המחר, עברתי חוויה מטלטלת ומעצימה. בתוך כמה הדקות של ההליכה מהמחלקה לחדר ההכנה לניתוח, עבר בראשי כל הסרט של חיי: כל שנות הילדות, הנעורים, החברים, המשפחה, לצד תמונות, ריחות, צבעים וזיכרונות. הכל היה מוחשי כל כך, כאילו לא התרחש בזמן עבר אלא מתרחש בזמן הווה. אפיזודות שלמות עברו לי בראש בשניות, והייתה בי תחושה קשה מאד מאד של החמצה, של פספוס אחד גדול, ושאם אני עולה עכשיו למעלה - אני מקבלת בעיטה חזקה שתזרוק אותי למטה, חזרה לעולם הזה לגלגול נוסף. הרגשה שמעלתי בשליחות שלשמה ירדה נשמתי לעולם, החטאתי את המטרה.
פתאום זה היה בהיר וברור לי כל כך שתהיתי איפה נרדמתי בשמירה? נתתי לפחדים לנהל אותי, דיברתי הרבה על זכות הבחירה אך לא באמת בחרתי, הבנתי שרבות מההחלטות בחיי נבעו מפחד ולא מאהבה. לא הייתי אותנטית, נעניתי לתכתיבים ולמוסכמות חברתיות מטעמים שגויים.
כאבה לי מאד העובדה שאם אני באמת מסיימת את חיי כעת, אני נפטרת מהעולם בזהות שכלל לא שייכת לי, יזכרו אותי אחרת ממי שאני באמת. עוד יש לי המון חלומות להגשים, מקומות לבקר בהם, חוויות שרציתי לחוות. ואם באמת הכל עומד להסתיים עכשיו, אז זהו?!
ומה אענה כשאשאל מדוע לא הייתי אני בעולם?
בורא עולם נותן לכולנו מתנות, מדוע לא הבאתי את המתנה שלי לעולם?
הרגשתי בושה וטיפשה. הבנתי כמה חייתי הפוך מ"כאן ועכשיו", חייתי בעבר או בעתיד, עצרתי הכל עד ש... הילדים יגדלו, אעבור דירה, יהיה לי יותר כסף ועוד כהנה וכהנה...
קודם הגילוי ידעתי שאני לא יכולה להמשיך כך בחיי עוד הרבה, אך לא היו לי מספיק אומץ ואמונה לקום ולשנות דברים בחיי, כאלו שידעתי שכבר לא מתאימים לי. התפללתי לשינוי אך בה בעת פחדתי משינוי, ביקשתי מהשם שמשהו גדול יקרה, שיזיז אותי ממקומי מכל הבחינות. השגרה כרסמה בנפשי, הסטרס היה גבוה מדי, איבדתי חיות, הייתי אסורה בתוך תבניות חשיבה שלא אפשרו לי תנועה. תודעתית - זימנתי את הסרטן לחיי, לא במודע כמובן. התפללתי שמשהו גדול יקרה, רק חבל שלא התפללתי שיהיה זה ברחמים גמורים, ללא תערובת דין כלל... הסבל הוא סמן שסטינו מהדרך, ואני בחרתי להתעלם ממנו, להתעלם מעצמי ומכאבי.
באותה נקודה נשבעתי לעצמי שאם הקדוש ברוך הוא נותן לי הזדמנות נוספת לתיקון בגלגול הזה - אני מתחייבת להישאר נאמנה לעצמי, לאהוב ולקבל את עצמי עם כל החוזקות והחולשות, עם כל המתנות והשריטות, ככה, בדיוק כמו שאני, כפי שהשם ברא אותי! ולגלות את התפקיד שמיועד לי.
לעולם לא אסכים עם המשפט ש"סרטן זה מתנה", כי הוא ממש לא! בשום צורה סרטן הוא לא מתנה! מה שכן, הוא עשוי להיות שעון מעורר עבור מי שמבקש להתעורר...
אני התעוררתי.