כשהסרטן נקש אצלי בדלת
כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 8: מה אמונה עכשיו, אני רוצה לחיות!
היום אני מבינה שהיו אלו כאבי גדילה. שבשביל לעבור מאמונה חושית לאמונה על חושית - חייבים לעבור דרך החושך. ובחושך להאמין "שגם חושך לא יחשיך ממך"
- לימור דגן
- י"ח אב התשפ"ב
(צילום: shutterstock)אם החיים הם בית ספר, לפעמים אני מרגישה שהתקבלתי לפקולטה הגבוהה ביותר עם כל מה שעברתי בחיי. ואני בכלל רציתי סתלבט בחיים, ובעיקר בגלל זה עשיתי תואר במדעי ההתנהגות, או כמו שקראנו לזה אז - "מדעי הדשא", כי בילינו לא מעט שעות על הדשא באוניברסיטה. אבל בחיים, מחוץ לכותלי האוניברסיטה, כולנו במגמת "אמונה". זאת התכלית העיקרית שלשמה ירדה הנשמה, להשתלם באמונה. לדעת שכל מה שקורה - הכל מהשם, הכל מדויק ומושגח מלמעלה, הכל כולל הכל לטובתי הנצחית, להבין את המסר שבורא עולם מעביר לנו דרך השיעורים שלו, ולהמשיך לשיעור הבא...
ויש הבדל עצום בין לדעת את זה ו/או לכתוב על זה, לבין לחיות את זה בכל הווייתך.
בזמני הניסיונות אנו אמורים להאמין שיש לנו כוח לצלוח אותם ולצמוח מהם, אך לעיתים הניסיונות קשים מנשוא.
כשחליתי בסרטן, לא שאלתי למה. האמנתי שזה לטובתי. כשנותחתי ונפצעתי קשות, על אף ששילמתי הרבה כסף למנתח פרטי, לא שאלתי למה. האמנתי ש"שגגת הרופאים כוונת הבורא", ככה השם רוצה! אז נכנסתי לניתוח חירום ראשון. גם כשחטפתי "קלבסיאלה" (שזה החיידק של בית החולים, וגיליתי שרק ממנו מתים כ-500 איש בכל שנה בישראל בבתי חולים) קיבלתי את זה, גם אם לא בשמחה, בהחלט אפשר לומר שקיבלתי אותו באמונה.
כששוב העניינים הסתבכו ונאלצתי להיכנס פעם שלישית לחדר ניתוח תוך שבועיים, עם דיכוי חיסוני מוחלט, סיבוכים מניתוחים קודמים וחיידק אלים לקינוח, עוד לפני שהגעתי לכימו - פה נשברתי. זאת הייתה הנקודה הכי קשה שחוויתי, כי בלב פתאום נהיה הכל שחור. פקפקתי, האם בכלל יש השגחה? ואם יש השגחה, איך ייתכן שהסתבכתי ככה? תמיד האמנתי שאני אדם טוב, לא צדיקת הדור, אבל משתדלת מאד להיות טובה אז איך ייתכן שכל זה קורה לי? הרגשתי "שכוחת אל", וזאת ההרגשה הכי קשה שחוויתי מימי.
הייתי בבלבול נוראי. פחדתי נורא, לאן עוד המצב עלול להתדרדר. איפה אתה, בורא עולם? צעקתי וצעקתי ולא קיבלתי תשובה. איך ייתכן שכל זה קורה לי? אני, שחזרתי בתשובה, מסרתי את כל חיי בשבילך, מסיימת ככה? כאילו שהשם חייב לי משהו... אבל ככה הרגשתי באותה נקודה, שאין פה צדק.
אורי בעלי הוזעק מהבית. הוא נכנס לחדר הסתכל לתוך עיני וראה את עומק החושך שנקלעתי אליו. ייאמר לזכותו שהוא השכיל באותו רגע לא לנסות לנחם אותי במילים כמו: "הכל לטובה ויהיה בסדר". מילים מהסוג הזה באותה נקודת זמן היו רק מעצבנות ומעמיקות את השבר.
הוא ניגש לחלון ואמר מילה אחת, ספק לי, ספק לעצמו, ספק לבורא עולם. המילה הייתה: "איה?".
ויצא מהחדר לחפש את הרופא מבלי להוסיף.
המילה הזאת הייתה קרש ההצלה שלי, כי היא מקפלת בתוכה תורה שלמה של רבי נחמן מברסלב, שקוראים לה בברסלב: "תורת החושך". התחלתי להריץ במוחי את כל התורה הזאת, שאומרת בקצרה: כשאדם נופל בנפילה עמוקה או יורד בירידה גדולה מאד, שהכוונה הפשוטה היא שנעלמת ונסתרת ממנו אמיתת מציאותו יתברך, אזי העצה היא לבקש "איה מקום כבודו" – איה המקום שאני יכול למצוא אותך. ויבקש ויתחנן ממנו יתברך שיחוס וירחם עליו שיתגלה אליו, ואז, על ידי שאדם מתחנן ומבקש את הקדוש ברוך הוא בתוך הירידה והנפילה והחושך הגדול שנפל אליהם, "איה מקום כבודך?", איה המקום שאתה מסתתר - על ידי הצעקה הזאת זוכה לצאת מאפלה לאורה, ולמצוא את השם בתוך ההסתרה, שזה סוד קרבן עולה, שעולה כליל לקדוש ברוך הוא. בשעה שאדם בוכה ומתחנן לפניו יתברך "איה המקום שאזכה למצוא אותך", זה כאילו שהקריב קרבן עולה, שמטרתו לכפר ולתקן הרהורים שבלב, ועל ידי זה יזכה למצוא את השם.
בעודי מהרהרת בדבר, הטלפון מצלצל, ועל הקו הרב פירר יבל"א, שעזר לי המון באותם ימים. שמעתי את הקול של הרב ומיד התחלתי לבכות: "הרב, מה אני עושה? הם הולכים להרוג אותי פה. תגיד לי לאיזה בית חולים לעבור, עכשיו אני דואגת לאמבולנס שיעביר אותי". הרב שמע אותי ואמר: "לימור, השתתפתי עכשיו בשיחה עם כל הרופאים שמטפלים בך. את מוכרחה להיכנס לניתוח, את במצב מסכן חיים. את בידיים טובות, מיטב הרופאים התגייסו לטפל בך, אין צורך לעבור בית חולים". הבכי התגבר, ואמרתי לרב: "נכנסתי לפה על 2 רגליים, עם סרטן אומנם אבל בריאה, תראה לאן הדברים התדרדרו...".
הרב ניסה להרגיע אותי, אבל הייתי נסערת ומפוחדת מאד. אני זוכרת שביקשתי מהרב שיברך אותי, והוא ענה: "אני מברך אותך שתצליחי לאחוז באמונה". הייתי בהלם. מה הרב מברך אותי עכשיו אמונה, אני רוצה לחיות! בכיתי וצרחתי לתוך הטלפון: "הרב, תברך אותי שאחיה!" ולבסוף הרב ברך אותי שאחיה.
מתוך כל המהלך הזה הבנתי שאני נמצאת עמוק עמוק בתוך ניסיון קשה מאד של אמונה, שאם אצליח לעמוד בו אולי אזכה לחיים.
אני זוכרת שבאותה נקודה אמרתי לעצמי: אם אמות - לפחות אמות מתוך תשובה. קראתי קריאת שמע, ביקשתי מרבנו שיקשור אותי חזק בשק שלו ושלא ייתן לי לברוח, כי הרצון כרגע הוא "לשבור את כל הכלים" ולברוח הכי רחוק שאפשר. לחצתי על הכפתור לאחות שתביא את הטופס ההסכמה לניתוח.
כל הדרך לחדר ניתוח לא הצלחתי להגיד אפילו פרק תהילים אחד בעל פה, הכל היה מבולגן אצלי בראש. רק מילה אחת ליוותה אותי: "איה", ואיתה צלחתי את הניתוח ואת הניסיון הכי קשה שידעתי מימי.
על זה נאמר "אם לא רבנו, וואי עלינו".
היום אני מבינה שהיו אלו כאבי גדילה. שבשביל לעבור מאמונה חושית לאמונה על חושית - חייבים לעבור דרך החושך. ובחושך להאמין "שגם חושך לא יחשיך ממך". אלופו של עולם נמצא בכל מקום, בכל זמן, כל הזמן, ולבקש אותו בכל מצב זאת התרופה.