נועה ירון דיין מרגשת: "כשאני אהיה אני - אז יבוא משיח"

מי שעוקב אחרי הפוסטים שלה, רגיל לרמת הכתיבה הגבוהה ש'מעיפה' את הראש, ומכניסה בו תובנות אחרות לחלוטין.

גם הפעם, ערב תשעה באב, ביד אמן של ממש, זרקה נועה ירון דיין את ה'פצצה' הבאה, על קהל עוקביה ברשתות החברתיות: "כשאני אהיה אני, אז יבוא משיח", היא כותבת. "כשאני אצליח להאמין ואולי אפילו להיזכר, שהאמת הפשוטה היא שליבי בוער לגאולה באור להבה אינסופית - זו רק הגלות שמסתירה לי אותי.

"אפשר בקלות לטעות, אבל הלהבה הפנימית שלנו מעולם לא כבתה. היא בוערת. בפנים עמוק במקום נסתר. יש מקום פנימי בתוכנו שבוער לגאולה, רק מה? יש עליו כובד של אלפיים שנה של גלות. זו הגלות בעצמה. המדורה בוערת בנו, ואנחנו הרחוקים מלהקשיב לה. רחוקים מלהקשיב ללב שלנו. אכולי מרחק. שבעי תאוריות. מפוטמים בחומר.

"אין לנו כלי להכיל את האור הזה, זה ריבוי אור וריבוי אור יוצר רק דבר אחד: חושך. כמו פלאש חזק של אור בתוך העיניים שהופך את העולם לשחור לכמה שניות, ככה אנחנו - ריבויי אור שכמונו. שבורי כלים שכמונו. מסתובבים בחושך, ועל זה אני יכולה להתאבל.

"על העובדה המצערת שהאור האלוקי שבי, נסתר ממני בעצמי. משאיר אותי בחושך להתגעגע לעצמי. אם אני לא מתגעגעת לירושלים הבנויה, הרי שאני כן מתגעגעת אל עצמי השלמה והבנויה. מתגעגעת לדעת שיש בתוכי בכלל אופציה כזאת, להיבנות ולהיות שלמה. כמו ירושלים. חורבן ירושלים הוא חורבן הלב שלנו. שבר הגלות הוא שברון הלב שבו אנחנו חיים חלקים גדולים מהחיים שלנו. רחוקים מעצמנו, ממהותנו האמיתית החופשית והבוערת.

"מפזרת עפר על הלהבה הקטנה והעדינה., מעמעמת את אורה. ואני מחכה שיבוא מישהו שינשוף על העפר הזה ויפזר אותו. שיעשה 'פווו...' על שכבות של אבק דרכים. מישהו שיגלה לי מחדש את כוחי ועוצמתי האמיתיים. זה יהיה הגואל שלי. זאת תהיה הגאולה שלי. שיבת ציון שלי אל עצמי. יישוב השממה הפרטית והפנימית שלי. זה יהיה עולם חדש פקוח עיניים. העיניים שלנו יפקחו לראות, כמה אנחנו רוחניים, ונצחיים, וטהורים, ובוערים. ובעיקר, כמה אנחנו כן מתגעגעים בעצם להיגאל. במהרה בימינו אמן".