סיון רהב מאיר: תפילה לחיים בלי תקשורת, כבר לפני 44 שנים

שמואל עמנואל נהג לכתוב לעצמו תפילות. הוא היה ניצול שואה, ממקימי קיבוץ שעלבים, איש של תורה וחינוך, של התיישבות וחקלאות. השבוע מלאו שש שנים לפטירתו בגיל 89, ולרגל האזכרה בני משפחתו שלחו אלי את התפילה הבאה. הם מצאו אותה כתובה בכתב ידו, על פתק, בין ספריו הרבים:

"אלוקים, תן לי את התבונה לא להשתעבד לכלי התקשורת.

תן לי את שלוות הנפש להמשיך לעבוד ולפעול, כשכל הסובבים אותי מופרעים על ידי הרדיו והטלוויזיה.

תעניק לי משמעת עצמית כדי שאוכל להסתפק בלהיות מעודכן פעם או פעמיים ביממה, ולא כל רגע ורגע.

תן לי את הגבורה להתגבר על יצר הסקרנות המבלבל אותי ואת זמני.

תן לי את התבונה להבין שלא אחסר כלום ולא אפסיד כלום, אם אדע את החדשות יותר מאוחר.

תן לי את השכל שלא לבזבז את זמני בניחושים והשערות, המתבדות בדרך כלל תוך שעות וימים.
תעניק לי את הענווה להכיר בכך שלא ישתנה כלום בעולמך, ולא ישתנה כלום במהלך ההיסטוריה, אם שמואל עמנואל לא ידע מייד על כל מהלכיו של פלוני הפוליטיקאי.

תן לי חלקי בתורתך, כדי שלא אבזבז את זמני בקריאת מאמרים ובשמיעת סקירות של ניחושים והערכות שווא, שבין לילה באות ובין לילה מתבדות".

אמן. עמנואל כתב את התפילה לעצמו בשנת תשל"ח, 1978, לפני 44 (!) שנים. בישראל שידר אז ערוץ אחד בלבד, בשחור-לבן, בלי ערוצים מסחריים, בלי אינטרנט, בלי רשתות חברתיות. מה נתפלל היום?

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".