"כששמע את תשובת הנכד לשאלתו – הוא פרץ בבכי מר"

רבי גמליאל רבינוביץ, ראש ישיבת 'שער השמים' בירושלים, הכיר בצעירותו את רבי שמואל הומינר זצ"ל, אחד מגדולי צדיקי ירושלים בדור שלפנינו, וסיפר על ציפייתו לגאולה השלמה, שהייתה בולטת באופן מוחשי ביותר, "ערב תשעה באב היה אצלו יום גדול של תפילות, בקשות וציפייה דרוכה בהשתוקקות עצומה, בתקוותו האיתנה שהנה, בעזרת ה' עוד היום יבוא גואל להושיע את ישראל.

"בעת הסעודה המפסקת התיישב על הארץ בהתרגשות גדולה, וכל העת זולגות עיניו הטהורות דמעות רותחות מצער השכינה. עדיין היה מזכיר באמצע הסעודה שבעזרת ה' השנה כבר לא נצטרך לצום! עם סיום הסעודה המפסקת לעת ערב, היו ציפייתו וכיסופי ליבו מתגברים מאוד, ולא נחה דעתו עד ששלח את אחד מנכדיו החוצה, להשקיף אל מקום המקדש בהר הבית, שהיה נראה מביתו, לבדוק שמא כבר ירד בית מקדש של אש מן השמיים.

"כאשר באו לפניו, ואמרו שלדאבון לב עדיין לא נושענו והגיעה העת לצאת לבית הכנסת, הוא פרץ בבכי מר והתפלש באבלות היום המר והנמהר".

תלבושת אבלות בראיון עם שגרירות ארה"ב

היה זה לאחר שנסתיימה תופת מלחמת העולם השנייה, כשהעולם ניסה לעכל את השלכות המלחמה. קבוצת בחורים מישיבת מיר שנמלטו לשנחאי שבסין הגישו בקשות לקבל ויזה לארצות הברית, על מנת שיוכלו להתחיל את חייהם מחדש לאחר שנות הבריחה. לצורך קבלת אשרות הכניסה הוצרכו הבחורים להגיע לריאיון לפני ועדה מיוחדת בשגרירות האמריקאית המקומית.

הוועדה בחנה היטב את מצב הפליטים, היא ביקשה לוודא כי לא ייכנסו לארצות הברית אנשים מוזנחים מדי, עלובים מדי או שפלים מדי. כל אחד שקיבל תור לריאיון בשגרירות מיהר לכבס ולגהץ את חליפתו, להיטיב את מראהו ככל הניתן, ולשוות לעצמו מראה מכובד כדי להרשים את האמריקאים שיעניקו לו את אשרת הכניסה הנכספת. לקבוצה אחת מבני הישיבה שהגישו את הבקשה נקבע תור לריאיון בבוקרו של יום תשעה באב.

מובן מאליו כי לא היה שייך להזיז את מועד התור לריאיון. מי שקיבל הזדמנות כזו שש ושמח להתייצב בדיוק במועד שנקבע. אלא שאותם בחורים היו לחוצים ומודאגים – איך יוכלו להתארגן ולהופיע באופן מרשים בפני הוועדה? איך יתייצבו לריאיון באופן מהודר לאחר שלושה שבועות שלא גילחו את זקנם, תשעה ימים שלא התרחצו, וחצי יום של צום, שיהפוך אותם לחיוורים וחלושים, בלי לשטוף פנים בבוקר וללא נעליים? הם תהו האם יש טעם בכלל ללכת לריאיון כשהם נראים כך.

מיהרו הבחורים לעשות שאלת חכם, וקיבלו הנחיות מדויקות מרבני המקום, שהואיל והריאיון הוא לצורך דחוף ולמטרת הצלה, יותרו להם חלק מאיסורי תשעת הימים לצורך התארגנות. ברור כי יצומו בתשעה באב וינהגו בכל איסורי הצום עצמו, אך ביום שלפני כן יתארגנו באופן המיטבי ביותר כדי שייראו במיטבם עד כמה שניתן.

בין אותה קבוצת בחורים נמנה גם הרב נחום פרצוביץ זצ"ל, לימים מראשי ישיבת מיר בירושלים. הרב נחום שמע את ההיתר, ובצער רב ואנחה כבידה הצטער כי השנה לא יזכה להתאבל כראוי על חורבן בית המקדש, כי לצורך העניין הדחוף קיבל הוראת שעה להקל בחלק ממנהגי תשעת ימי האבל. אלא שכשהגיע יום ח' באב, בו התארגנו בני הקבוצה על פי ההיתר שקיבלו, לא נמנה עימם הרב נחום. "מותר", אמר ונאנח, "אך אינני מסוגל, אינני מסוגל... אינני יכול להוריד כמלוא נימה מצער החורבן, אינני יכול לוותר ולו על שערה אחת ממנהגי האבלות בימים אלה. אף שמותר ואולי צריך – אני פשוט לא מסוגל...", אמר ויצא לשגרירות האמריקאית כשחזותו מעידה עליו כי הוא באבל. רק בנס קיבל גם הוא את האשרה המיוחלת.

מתוך עלון 'משכן שילה'

מדוע מתאבלים בתשעה באב? הרב זמיר כהן בשיעור מרתק על המשמעות של חורבן בית המקדש בימינו:

הרב יצחק פנגר בשיחה נוגעת ללב: "תשעה באב: מה עוד נשאר לעשות?"

קראו גם:

מה מגלה לנו הבכי על חורבן הבית?