הצער האמיתי של חודש אב / שיר לתשעת הימים

"למה את לא מצטערת?",

כל שנה שואלת אותי הגברת.

"למה אין לך טיפה של רגש?

תראי איך כולם בוכים כבר מאמש,

איך זה שאת כזו אטומה?!

לא שמעת על גלות השכינה?

ולמה את מפחדת כל פעם לצום?

לא ראית את צער היקום?

לא שמעת על ה"בום" שהתפוצץ לו בעוצמה

והכריז שעל ירושלים יש מלחמה?

ואת, כמו שאת תמיד, מתמקדת בזוטות,

את לא יודעת שאמהות אכלו תינוקות?

כולם שם גוועו ברעב,

ואת רועדת לצום כשמגיע תשעה באב.

ובואי נדבר על הדמעות,

שלך הן בקושי יורדות.

אין לך לב על המזבח לבכות?

אין לך צער על גלות של דורות?

ו...

ו......

ו........."

הקשבתי לה לכל מילה,

והשנה אמרתי לה מילות פרידה.

החלטתי השנה לחוות חוויה מרגשת

אבל בלי אותה גברת...

שנאת חינם אלי לא נכנסת,

אחליט שאותי האהבה כובשת.

אהבה של עצמי באופן אישי

ומתוכה יצא גם חוסן רגשי.

כך התחלתי לבנות לי אבנים

שהפכו למקדש חזק מבפנים

הפסקתי את עצמי להאשים,

ואת מה שבתוכי להרים.

הבאתי לעצמי גואל

שיענה לכל קול שואל.

שיהיה חזק מול השוואות

שאת היופי שלי יתן לי לראות

שילחם בכל המילים הקשות

שיאמר שלום לכל הטובות.

שייתן מזור למכה הפנימית

שאותי פשוט כיבתה רגשית.

שיבנה בתוכי בית חדש

חם אוהב וכל כך מחודש.

ואז אבכה את ביתי הנחרב,

ארגיש בצער האמיתי של חודש אב.

אוכל לחוש את גלות השכינה

ממקום נכון, בלי הקטנה

אכן, לא אשמע לאותה גברת

שזו בעצם אני ולא אחרת.

אני אותה המגונדרת,

אך הפעם - בשינוי אדרת

אצום לי עם תקווה

ממקום מכיל, מלא אמונה

בלי שום האשמה

ועם הרבה, הרבה אהבה!